זכיתי להיות גננת בגן שיש בו ילדים יהודים וערבים. בני שנתיים. זו מתנה נדירה, להיות עדה לדברים אנושיים בסיסיים שנשכחים במציאות הסבוכה שלנו.
בגיל שנתיים, ילדים מדברים לא כל כך ברור בדרך כלל. הבדלי שפות האם לא מפריעים, כי הם מבינים אלה את אלה כמו שגורי כלבים מבינים, בשפות נשגבות שאנחנו אולי כבר לא. וכך קורה שילד ששפת אימו ואביו ערבית או עברית אומר משהו שוב ושוב, והגננת - אני - לא מבינה! צרור הברות מדובלל שבטוח יש לו משמעות, אבל אני לא מצליחה להבין. ואז ילד אחר ששפת אימו ואביו עברית או ערבית, מסביר לי מה הילד האחר ביקש. לפעמים פשוט קמים אל המדף ומצביעים, הנה, זה מה שהוא ביקש. או מסבירים, בשפתם, הוא רוצה את אימא. אפילו שבכה אל אימא בשפה אחרת. ולפעמים, כשכבר למדו קצת לדבר, אפשר לראות ילדה דוברת עברית ששומעת ילד מבקש בערבית ''וואן קאניני?" (איפה הבקבוק שלי?), וקמה ומביאה לו.
אבל באמת, מבחינת שפה, הדבר המתוק ביותר שנתקלתי בו היה חיבורי שפות, של דוברי ערבית שלמדו עברית במהירות מדהימה: למשל, ילד שלא רצה להצטרף לטיול אלא להמשיך לבנות על השטיח, אומר לגננת בקול מפייס: '' זה בסדר, אני מסתנה לכם פה ואתם תלכו' (סתאנה - חכה, מסתנה - מחכה). או ילדה שרואה שהגננת שמה לה רק כף אחת מהמג'דרה ׂבצלחת וקוראת "שַמְתּ ִינִי קצת!" ועוד ועוד חיבורי שפה מתוקים.
למדתי כך המון ערבית, עד שהחצופים הקטנים למדו עברית במהירות מדהימה והפסיקו לפנות אליי במתיקות שפת אימם.
*
יש בגן ילדה שמדברת איתנו בעברית ועם אימא שלה בערבית.
בצהריים, כשבאה לאסוף, אמרה לי אימא שלה שעבודת ההדבקה שלה רטובה עדיין, ואם אפשר להשאיר את זה למחר ולקחת כשיתייבש. אמרתיכן, והיא פנתה אל הילדה ואמרה לה בערבית "חליהה לבוקרא".
רגע, אם "חליהה לבוקרא" זה "נשאיר את זה למחר", אז חליהה לאללה זה נשאיר את זה לאלוהים?
הביטוי הזה, שתמיד חשבתי, חשבנו, שמשמעו "אל תשאל מה הלך שם, חליהה לאללה", משמעו בעצם "מדובר במצב מורכב. נשאיר את זה לאלוהים".
כמה עדינות, תקווה, צניעות ושאר רוח יש בביטוי הזה.
לא?
אני מקווה שיבואו עוד ועוד ילדים דוברי ערבית לגן שלנו. כל היכרות כזאת, כל מפגש אנושי כזה, בו את פוגשת אדם באופן ישיר וחשוף דרך ילדיו, לקלות ולקושי, כל מפגש כזה, נוכח באופן עמוק בתוך מה שקוראים לו אושר. אושר זה לא רק כיף. זה גם אישור לקיום עמוק ומלא, ללא מוסרות וטשטושי ראות.
אני מרגישה שהעתיד שלנו מחכה לנו בגני ילדים שכולם באים אליהם. יש בכך תקווה שיכולה לרפא עם שלם. עמים שלמים. הילדים, הם לא נותנים שיבלבלו להם את המוח עם מושגים שזרים לשלומו של האדם. הם יודעים בדיוק מה נכון. מה צריך, מה רצוי לכולנו. להיות ביחד, להסתנה בסבלנות
ולנסות להבין למה מישהו בוכה, ולעזור לו.
הטקסט מתוך ספרה של ענת גביש: "תספרי על אנחנו", הוצאה עצמית סתיו 2022.
עורכת: אביבית משמרי. צילום מקורי: שמואל מזר, עיבוד לתמונה: אוריין שביט.
ענת גביש: anatia100@gmail.com
Comments