פלסטלינה כאמצעי להתמודד עם מעברי החיים
המסע שלי עם הפלסטלינה החל בזמן שלימדתי את הסטודנטים.יות שלי את אומנות ערבוב הצבע. רציתי שהן תרגשנה באופן ממשי, בעזרת הידיים, את היחסים בין כמויות הצבע הנדרשות להשגה של גוונים, ולא בעזרת קצה המכחול או השפכטל. באותה תקופה נתקלתי בספרון של טכניקות ליצירה בהוצאת אגף הנוער של מוזיאון ישראל* עם תיאור של מריחת פלסטלינה על גבי קרטון. החלטתי להשתמש בטכניקה זו כדי ללמד ערבוב צבעים. כל התלמידים התבקשו להשתמש רק בארבעה צבעים - שלושת צבעי היסוד ולבן - כדי להגיע לפלטת הצבעים בציור של אומן או אומנית ידועים. לאחר סיום המשימה הם התבקשו להעתיק את העבודה עצמה. התוצאות היו מדהימות: כל העבודות, בלי קשר לרמה של התלמיד או התלמידה היו מרשימות והזכירו את העושר והמרקם של ציור שמן. אולם בניגוד לעבודה בשמן, המדיום הפשוט והידידותי של הפלסטלינה הינו נגיש לכל אחד.ת וכל מה שנדרש הוא אצבעות וחתיכת קרטון. קינאתי בתלמידיי על החוויה המספקת הזו.
כמה שנים לאחר מכן, בזמן שעבדתי על תערוכה משלי, החלטתי להרשות לעצמי להשתמש בפלסטלינה בעצמי.
נושא ההתבוננות שלי לציורי השמן היה ילדות בית ספר בתלבושות אחידות אותן פגשתי ברחובות ירושלים. הילדות הגיעו משתי חברות הפוכות לכאורה – הפלסטינית והחרדית היהודית – אולם בעיני הן דמו מאוד זו לזו. שתי הקבוצות לבשו תלבושות עם חולצה בצבע תכלת וחצאית או סרפן כחולים ובסך הכל לא היה הבדל גדול ביניהן. רק מי שהכיר אותן מקרוב יכול היה להבחין בין שתי הקבוצות בעזרת ניואנסים עדינים.
בעבודותיי הוצאתי את הילדות מרחובות העיר והנחתי אותן בשדות חיטה פתוחים.
כיוון שעבדתי על הסדרה לאורך תקופה, הרגשתי צורך לעשות הפסקה מציור השמן הרציני והתובעני לטובת מדיום שובב יותר. עשיתי שימוש בתרגיל שנתתי לתלמידיי כדי לצייר את הילדות הללו בפלסטלינה.
ילדה עם תלבושת אחידה ועניבה, פלסטלינה על קרטון, 23/17ס״מ, 2004-5
שתי ילדות עם תלבושת אחידה בירושלים, פלסטלינה על קרטון, 23/17ס״מ, 2004-5
זה היה הניסיון הראשון שלי לעבוד בפלסטלינה בעצמי. במבט לאחור, לא היה זה מקרה שהשתמשתי במדיום ה"ילדותי" והשובב הזה בזמן ציור של ילדות. הבנות סימלו עבורי את אילוצי החברה והזכירו לי את הפחדים והמחסומים שלי כעולה חדשה בישראל. בדיוק כפי שרציתי לשחרר את הילדות על ידי העברתן לטבע, רציתי לשחרר את עצמי על ידי עבודה בטכניקה רכה למגע ולהתחבר לילדה שהייתי לפני הגעתי לכאן. העבודה במדיום הזה גם שחררה את הצורך שלי בשלמות מכיוון שלא הייתה לי ממש שליטה עליו.
טבעה הבלתי מושלם של הפלסטלינה שימש אותי שוב כשציירתי את עצמי. אחרי שנים רבות של ציור ילדות ונשים מחברות אורתודוקסיות החלטתי להתעמת ולצייר את גופי החשוף. גופי בן החמישים הראה סימני גיל. ואני, שמעולם לא הרגשתי בתוכו ממש נוח, כעת היה לי קשה אף יותר. באמצעות הפלסטלינה ישבתי מול המראה ובחנתי את גופי תוך ניסיון להגיע לפלטה העדינה של גווני העור ולצללים בקפלי גופי. הפגמים שראיתי התמזגו עם הטבע הלא מושלם של הפלסטלינה. הלישה של המדיום השמנוני התכתבה עם התחושה של האנושיות של הגוף. ההבנה, שבדומה לפלסטלינה אשר מגיבה לשינויים בסביבה כגון טמפרטורה ובסופו של דבר נכחדת, כך גם אני וגופי – ארעיים וזמניים. הבנה זו אפשרה לי לקבל את עצמי ואת השינויים שאני עוברת ביתר קלות.
דיוקן עצמי עם תחתונים וחזיה, פלסטלינה על קרטון, 17/23ס״מ, 2012
המדיטציה הבודהיסטית תפסה בעשרים השנים האחרונות חלק מרכזי בחיי. הפילוסופיה הבודהיסטית מייחסת חשיבות רבה למודעות לארעיות. לפי אורח מחשבה זה חלק ניכר מהסבל שלנו נובע מהצורך להיאחז בהיבטים שונים של החיים בזמן שהכל נמצא למעשה בשינוי מתמיד ובהתפוררות ואינו בשליטתנו. לפיכך, קבלת השינוי היא אתגר מרכזי בחיי ומהווה חלק חשוב בתרגול היומיומי שלי.
גם העבודה בפלסטלינה נושאת איכות כזו. לעתים קרובות אני נשאלת האם אני מגנה על עבודת הפלסטלינה שלי באופן כלשהו או האם איני דואגת לאורך חייה הקצר. התשובה שלי היא שטבעה הארעי של הפלסטלינה הוא בדיוק מה שמשחרר אותי מהתפיסה כבדת המשקל שהיצירה שלי תמשיך לחיות לנצח. לכן, העבודה עם הפלסטלינה פועלת עבורי כמעין ״ואניטאס״ או ״ממנטו מורי״, תזכורת יומיומית לטבעי הארעי.
לעתים קרובות אני נוסעת להודו כדי להשתתף בקורסי מדיטציה. כמי שמגיעה מהמערב, התנאים הבסיסיים במרכזים אלו מהדהדים עבורי את הדגש הבודהיסטי על סגולת הפרישות. בסדרת עבודות המתארות מרכז מדיטציה בצפון הודו השתמשתי בטכניקה הבסיסית של הפלסטלינה כדי להעביר את חווית הרוחניות אפילו של חדר שירותים או של כביסה התלויה בחצר.
כביסה, מגורי נשים, מרכז מדיטציה בהודו, פלסטלינה על קרטון, 17/23ס״מ, 2019
חדר הרחצה, מרכז מדיטציה בהודו, פלסטלינה על קרטון, 17/23ס״מ, 2019
לאחר הפיגוע בישראל בשביעי לאוקטובר יצרתי שתי יצירות כתגובה לאירוע המטלטל שעברנו, שתיהן בפלסטלינה: העבודה "הנשימה הנכנסת, הנשימה היוצאת" נוצרה במהלך שלושת החודשים הראשונים שלאחר המתקפה, בתקופה של חרדה קיצונית. הדרך שלי להרגיע את עצמי הייתה להתמקד בנשימה. ביצירה שמתארת את המאמץ להישאר שפויה בתקופה דרמטית זו, הרגשתי גם שיצירה מסוג זה היא כלי להמליץ לאחרים.ות על הדרך הזו להישאר מאוזנת.
הנשימה הנכנסת הנשימה היוצאת, פלסטלינה על קרטון, 23/17ס״מ, 2023
בעבודה "משפחה בזום עם הבן שגויס במפתיע" ניסיתי להתמודד עם החרדה שלי מכך שהבן שלי גויס מרגע אחד לשני.
שיחת זום עם הבן שגויס במפתיע, פלסטלינה על קרטון, 23/17ס״מ, 2023
צילום שצולם על ידי חבר משפחה תפס את שלושת הדורות של משפחתנו בזמן שיחה אינטנסיבית בטלפון כאשר האדם שאיתו אנו מדברים אינו נמצא בצילום. העבודה בפלסטלינה אפשרה לי לעבד את הרגע הקיצוני הזה דרך האצבעות. דרך המגע והמריחה של המדיום הוורסטילי הזה הצלחתי להחזיר לעצמי את השליטה כמו גם לראות את אתגרי החיים בפרספקטיבה ולהתחבר לבן שלי למרות המרחק והמצב המאיימים.
וכך, במהלך חיי כאישה וכאומנית, מאפשר לי המדיום הפשוט, המשמח והצבעוני הזה למוסס מחסומים פנימיים ולצלוח את מעברי החיים ביתר קלות ורכות.
ירושלים : מוזיאון ישראל, אגף הנוער ע"ש רות: תשנ"ו 1996: מהד' ב
נעמי טנהוזר: www.nomitannhauser.com
עבודות כל כך מרגשות. עושות לי חשק ליצור בפלסטלינה (אהובה נשכחת) תוך התבוננות אמיצה בשינויי הזמן. תודה