קשר - חן בר יהודה

היכן שהוא, בין המחסום לבין עין הסערה, מורגשת משיכה, התכנסות.

דניאל שטרן, יומנו של תינוק

ענבר רץ לפניי ועוקף אותי בקלילות, רגליו הדקות נושאות את גופו הקטן במהירות כשהוא והתנועה כאילו מתמזגים יחד והריצה הופכת לרגע למה שנדמה לי כמו ריחוף מעל פני הקרקע. זה הסתיו הראשון של שנינו פה בבית הספר. עם השנים שיחלפו עוד אלמד איך בכל שנה בעונה הזו, כששנת הלימודים מפליגה מאיי החופשים של יולי־אוגוסט־ספטמבר אל עבר אוקיינוס השגרה של "אחרי החגים" עצי האלון העצומים מתחילים להתפשט מעליהם ומפירותיהם. השביל המוביל מטה מהמבנה הראשי שבו נמצאות הכיתות אל עבר המבנה הקטן של חדרי הטיפול כבר מלא בבלוטים ענקיים שנשרו במהירות מתגברת מטה, מסכנים את העוברים והשבים. הבלוטים נפרדו מספלוליהם הקוצניים ברגע שפגעו בקרקע והתגלגלו, עירומים וחלקים, עד לנקודה הנמוכה ביותר בשביל, המסתיימת בשער. כל דריכה ללא תשומת לב לשיווי המשקל שלי, עלולה להוביל אותי להידרדרות על אחד הבלוטים הללו. רגליי מנסות להדביק את קצב הריצה של ענבר במאמץ לא להחליק. ואני, כבדה ועייפה, איני יכולה להשיג אותו, גם אם אתאמץ מאוד. המבט שלי לא עוזב את גבו המתרחק ממני, גוף זעיר בתוך סווטשירט שחור עם קפוצ'ון, שכמעט נופל לו על העיניים. ילד בן תשע שנראה כמו בן שש, רזה כל כך שאפילו אני עם הגב הדפוק שלי הייתי יכולה לשאת אותו על הידיים. מזל שהשביל מסתיים בשער נעול, וענבר נעצר בבלימה, מעין חצי קפיצה, וממשיך לנתר במקום ומחכה לי חסר סבלנות שאגיע עם המפתח.

אני מחייכת אליו ומתפעלת: "כמה מהר אתה רץ", אבל אין לו חיוכים בשבילי ולא בשביל אף אחד. "אני רץ הכי מהר בבית הספר, מהר יותר מיעקב המורה לספורט. אני גם משחק כדורגל יותר טוב ממנו", הוא אומר בקול נחוש וקר, כמו נאחז בהצהרה הזו כדי שלא אתבלבל ואחשוב שאולי אני, לעומת המורה לספורט, אצליח ללמד אותו משהו. לפני שבוע ראיתי איך יעקב נושא אותו בידיו בקלילות לחדר "פסק זמן" באמצע התפרצות זעם, אני יודעת שלו היה יכול היה מנצח את יעקב בכל תחרות, מביס אותו ומוחק אותו מעל פני האדמה. ואולי הוא רוצה להביס גם אותי עכשיו.

כשאנחנו נכנסים לחדר הטיפול, הוא יושב על קצה הכיסא האפור בפנים חתומות וקפואות, בתשובה לשאלה שלי על מה עשה בחופש סוכות, ענבר מתאר לי תסריט אחרי תסריט של סרטי האימה שצפה בהם, מהסוג שרק המראה של הפוסטרים שלהם יכול לעורר בי חלחלה. בראש חולפים לי משפטים מהקורסים באוניברסיטה "כל חומר שהמטופל מביא זה תוכן רגשי", "צריך להיות עם המטופל במקום שהוא נמצא", "ילדים נוטים להביא תכנים קשים מהמציאות דרך השלכה על עולמות של דמיון". ואני יושבת שם מולו, מקשיבה לו ושואלת שאלות, מנסה לתת פשר לתסריט המופרך והגרוע של עוד סרט מבעית אבל חושבת על הבן שלי, בערך בן גילו, ועל זה שאין שום סיכוי שהוא יצפה בסרטים כאלה ובטח ללא ההשגחה שלי.

 "זה בטח ממש הפחיד אותך, לי סרטים כאלה עושים סיוטים בלילה" אני מציעה לו רגע לראות אותי, גם אני פגיעה ומפוחדת בדיוק כמוך בחדר הזה, אולי נוכל להיות פגיעים ביחד?  "טוב, משעמם פה. אני רוצה ללכת למגרש לשחק כדורגל."  אני מסכימה בחוסר חשק ותוהה אם הוא שם לב שאני לא באמת רוצה להיות אתו במגרש.

"פה בחדר הטיפול אנחנו יכולים לעשות מה שאתה בוחר, אפשר לצאת ולהיות בחוץ, אפשר ללכת לשחק יחד בכדור באולם הספורט, אבל שם תמיד יסתובבו עוד תלמידים ולא תוכל לבחור איפה להיות ואיך ומה לעשות", אני מסבירה לו בכל פגישה מחדש, ומנסה לשווק לו את חדר הטיפול בתור המכל הבטוח, כפי שלימדו אותי שצריך וראוי לעשות. אני מתעקשת שלפחות נלך יחד עד החדר, ושם נחליט מה עושים בטיפול השבוע. אני מקווה שאולי הפעם הוא לא יתעקש לצאת החוצה למגרש כדי שלא אמצא את עצמי שוב מתעטפת במעיל מפני הקור וצופה בו בועט שוב ושוב בכדור לעבר השער.

יום גשום אחד אנחנו מוצאים את עצמנו יחד בחדר, הרי במזג אוויר כזה אי אפשר לצאת למגרש. לרגע מפתיע אחד מתרוממות אליי העיניים החומות והקטנות שלו, עדיין חתומות, אבל ניצוץ קטן נגלה לי במבטו. "אני רוצה לעשות ציור של עצמי, אבל בגודל האמיתי שלי" הוא מבקש ממני. מאיפה עלה לו הרעיון הזה פתאום? בהפסקת הצהריים בחדר המורים בהמשך היום אגלה שיערה המחנכת עשתה השבוע לכל הכיתה ציורי גוף בשיעור לכישורי חיים. אלא שבדיוק בשיעור ההוא ענבר היה בהתפרצות בחדר "פסק זמן", וכשחזר משם אחרי שנרגע ועשה שיחת בירור עם סגנית המנהלת, לפי הפרוטוקול, ראה את הכיתה מקושטת בשבעה ציורים ענקיים של חבריו לכיתה לאורך הקיר שמול הלוח. הם היו כל כך גדולים שלא נותר מקום על הקיר לציור שלו, ויערה הבטיחה לו שבשבוע הבא יכינו גם הם ציור והיא תפנה לו מקום על לוח "ארץ ישראל" ליד תמונת ראש הממשלה. יערה נעלבה כשענבר צעק עליה שההבטחות שלה לא שוות כלום.  שעה מאוחר יותר התקשרה הסגנית לאבא שלו שיבוא לאסוף אותו כי שתי התפרצויות בזו אחר זו הן כבר יותר מדי.

אני לא מוצאת גליל נייר גדול בארון הציוד ומציעה לו שנחבר כמה דפי A4 זה לזה. "זה בכלל לא שווה ככה, זה מכוער וגרוע". הוא יוצא מהחדר בטריקת דלת, ואני מוצאת אותו יושב על המדרגות הרטובות שליד השער הנעול המוביל לבית הספר. דורית וציפי, המטפלות הוותיקות, היו מכנות את השער המפריד בין בית הספר למתחם חדרי הטיפול "הפתח למרחב הפוטנציאלי" במחווה למורנו ורבנו דונלד ויניקוט הגדול. ברור שהן שיבצו את ענבר לטיפולי. זו השנה הראשונה שלי כאן, בבית הספר המיוחד לילדים המיוחדים, הן עוד רגע יפרשו לגמלאות וכבר נגמר להן הכוח לרוץ אחרי ילדים ברחבי בית הספר.

"ענבר, תקשיב לי רגע". אני מתכופפת לצידו, מנסה לשמור על עצמי, שלא אירטב כמו שהוא בוודאי כבר נרטב מהישיבה בחוץ. "אני מבינה שרצית דף גדול, אבל אתה יותר גדול מכל הדפים שיש לי בחדר – אז חשבתי שאולי נחבר אותם. וחוץ מזה, אתה עוד תגדל ואולי נרצה להוסיף ולהדביק עוד דפים כדי שהציור יתאים לגודל שלך גם אחרי שתגדל, נכון?". אני ערה לזה שאני נעה על הגבול בין אמפתיה למניפולציה, אבל גם בטוחה שהוא הבין שאני באמת מנסה לעשות משהו בשבילו, להציע לו איזו חלופה לישיבה בגשם השוטף . "וגם ממש קר ורטוב כאן, אז בוא ניכנס פנימה".

 הוא מתקדם לעבר החדר ומסנן "לא קר לי בכלל". הוא שוכב על הדפים המודבקים בנייר דבק צהבהב, ואני משרטטת בלורד כחול עבה את קווי המתאר של גופו – פלג הגוף העליון טובע בתוך הקפוצ'ון שהוא מסרב להוריד מעל ראשו, ועל הדף הוא נראה גדול פי כמה ממידותיו האמיתיות. בכפות הידיים אני מתעכבת בזהירות על שירטוט האצבעות, מופתעת לגלות את החום שקורן מהן המעיד שכנראה באמת לא קר לו. את הרגליים אני משרטטת בזהירות ממרחק שנדמה בטוח למגע באזורי גוף אינטימיים, נמנעת מלצייר את פנים הירך ומשלימה את החלק הזה בציור רק אחרי שהוא קם מהדף. זה מזכיר לי ציור של גופה על מדרכה עם גיר כמו בסרטי בלשים ישנים, אבל ענבר נראה מרוצה באופן יחסי.

"עכשיו תציירי את הסמל של פריז סן ז'רמיין על הטרנינג שלי, כמו שזה באמת".  אני גרועה בציור, אני חושבת ולא אומרת כלום. אני מציעה שהוא ינסה לצייר בעצמו, אך נהדפת מיד. "זה מכוער ולא דומה" הוא צועק למראה מגדל אייפל העקום שאני מציירת במאמץ רב ולהט הצעקה ממיס את קיפאון פניו. שוב הערתי את השד ואני לא אזכה פה לשום חיוכים. אני מוכנה להתרפס, להתנצל, לעשות הכול כדי להציל אותנו מעוצמות הכעס שממלאות את החדר, אבל ענבר כבר שוב בחוץ, אחרי שבעט בציור שכמעט נקרע. "בחיים אני לא בא יותר לטיפול הדפוק הזה".

שבוע לאחר מכן ביום שני בשעה החמישית אני ממתינה עוד לפני הצלצול בפתח הכיתה. אני דופקת על הדלת ומחכה לתשובה. יערה שונאת שמתפרצים לכיתה שלה. ענבר קם ויוצא בשתיקה למסדרון, מתקדם במורד השביל אל השער, ואני מביטה מבולבלת בדפים שבידיי, שבהם סמלים של קבוצת הכדורגל פריז סן ז'רמיין. ערב קודם לכן אחרי שהילדים נרדמו והכיור התרוקן מכלים, ישבתי מול המחשב ועיצבתי את הסמל בגדלים שונים. לא ידעתי איזה גודל יתאים בדיוק לציור בלורד הכחול. בזמן שהמדפסת זמזמה בהרמוניה עם מדיח הכלים, ניסחתי בראש הסבר –  שהוא גם התנצלות וגם הזמנה – שאולי יצליח להביא את ענבר שוב לחדר. אבל לא היה בו צורך. הוא רוצה את הסמלים שהדפסתי.

ענבר מתמלא אימה לנוכח המספריים שעל השולחן, איש מעולם לא לימד אותו לגזור, ואני גוזרת עבורו בחרדת קודש את הסמל בגודל שהוא בחר ומדביקה אותו כך שיכסה כולו את הציור הכושל שלי מהשבוע שעבר. אנחנו מביטים לרגע ביחד בדמותו המונחת על שמונה דפי A4 המודבקים זה לזה בגסות, "עכשיו בואי למגרש" הוא מכריז, אך הד קטנטן של סימן שאלה נותר בקצה המשפט אחרי שהוא מרים אליי מבט מתחת לקפוצ'ון. שמש חורפית מציפה את השביל המוביל לשער, ומבעד לעמודי המתכת האפורים שלו אני רואה את המורה יעקב, שהחליט לנצל את מזג האוויר הנעים לטאטוא נמרץ של שטיח הבלוטים המתגלגלים. "ענבר, בוא תעזור לי עם הבלוטים" יעקב קורא לו, ענבר נשלח החוצה מהשער ברגע שאני פותחת אותו, עוצר רגע ומביט ביעקב העסוק. "אני לא יכול, אני בטיפול עכשיו"  – ענבר מצהיר ומביט בי. "בשבוע הבא תציירי אותי שוב ונראה אם גדלתי", הוא מודיע לי כשהוא מחדש את ריצתו המרחפת מעל שביל הבלוטים. הוא חוטף את הכדור שיעקב הניח על השביל ורץ אל המגרש בזמן שאני מתעכבת עוד רגע כדי לנעול את השער למרחב הפוטנציאלי ואז צועדת לאט לכיוון המגרש, צופה בו בועט בכדור לעבר השער בכל כוחו.

צילום: חסאן פאטמה