אנדרלמוסיה בחדר, חול רטוב, שלולית דבק, עיתונים, פטיש ומסמרים.
כתמי צבע על השטיח ועל החצאית הכתומה שלי.
אני בשארית כוחותיי.
אין לי כוח.
עוד יום עבודה נגמר.
האם הייתה פה עבודה ?
לבשתי מסיכה של שודד, של אביר, של זקנה, נלחמתי בחרבות,
חטפתי חבורה כחולה על הציפורן, התחבאתי מתחת לשולחן,
ציירתי עץ בשלכת עם ילדה שותקת.
חייכתי, שתקתי, צחקתי
רשמתי, צילמתי, שיחקתי,
השתעממתי, הרהרתי, התאכזבתי.
ישבתי על השטיח,
הסתכלתי .
היא הכינה קופסה לאוצרות קטנים
הוא בנה מלכודת לדינוזאורים
היא העיפה חול ובדקה אם אני כועסת
הוא התעקש לקחת הביתה את הצב מהחמר
הם כעסו שהדביקי נגמר.
אמא שלו בכתה כשדיברה על המצב
אבא שלה שאל כמה זמן זה עוד ייקח
אמא שלהם קראה לטיפול חוג
שניהם הודו לי מאד.
למה הסכמתי לתת לו הביתה את הצב הכחול ?
למה לא החזקתי אותה כשהעיפה חול ?
למה לא שתקתי כשהיא שתקה ?
אני יודעת. אני לא יודעת. יודעת. לא.
כבר שנים אני נעה בין ידיעה ובטחון לבין תהיות וספקות מכרסמים.
כמו צייד פרפרים עם רשת גדולה אני מנסה לצוד משמעויות.
כמה שנים עוד אוכל להיות מכשפה, זקנה, אביר ושודד ?
האם אני יודעת היום יותר ?
האם השאלות שלי היום הן אחרות ?
האם נוצר פה איזה גוף ידע שניתן להישען עליו ?
האם יש לי אני מאמין ?
ויניקוט, קוהוט ומיטשל מהדהדים באוזניי כשאני עובדת, אבל את הצופן לחידה צריך להמציא כל פעם מחדש.
וכל פעם, שוב ושוב, מבצבצת השאלה: מה היה כאן בעצם חוץ ממסתורין קסמים וכישוף ?
----------------------------------------------
הייתי בת 46 כשכתבתי את זה. היום, בת 72, אני כבר לא מתחבאת מתחת לשולחן עם ילדה שותקת. אני כבר לא מתחפשת לזקנה, אני זקנה. אני עובדת בישיבה על כיסא נוח ופחות מתלכלכת כשעובדת עם מבוגרים. מוזר אבל אני מתגעגעת לחטוף חבורה כחולה תוך כדי משחק בחרבות. עכשיו החרבות הן בחוץ וזה לא משחק.
העולם נראה לי היום הרבה פחות צבעוני ועדיין, כשאני יושבת בסטודיו ומשחקת עם חול רטוב או בצק צבעוני משהו שמאד דומה לאושר מציף אותי והצבעים השחורים מתעמעמים.
אמירה אור amira.or11@gmail.com
"כמו צייד פרפרים עם רשת גדולה אני מנסה לצוד משמעויות"- כל כך מוכר