"לבל יהיה מותי הרגל" - פרופ' סוזאנה פנדזיק, ד"ר נורית רונס-ראושבך, ד"ר דברת הראל, מאירה מדינה-יונגה

Photo by Suzana Fredrick 

התמודדות עם אלימות נגד נשים באמצעות טיפול באומנויות

 אַחֲרֵי מוֹתִי, סִפְדוּ לִי כָּךְ

הָיֹה הָיְתָה אִשָּׁה,

וּרְאוּ –

כעת אֵינָהּ אֶלָּא

רַק צֵל

אַחֲרֵי מוֹתִי,

אַל תַּחְרִישׁוּ עוֹד

צְּאוּ וְהָקִימוּ צְעָקָה גְּדוֹלָה

לְבַל יִהְיֶה מוֹתִי הֶרְגֵּל.

(איריס אליה כהן מתוך הפואמה: "רצח בהסכמה")

טיפול באמצעות אומנויות הוא טיפול נפשי המשתמש בתהליכי היצירה למטרות תרפויטיות. בימים אלו כשקולות המלחמה, קולות הדרישה להחזרת החטופים, קולות הבכי והיגון נשמעים מכל עבר, עדיין ישנם קולות המושתקים במרחב הציבורי. מותר לנשים להשמיע את קולן בהספידן את ילדיהן, בני זוגן או הוריהן, אך האם מותר להן לזעוק את כאבן במלחמתן היומיומית המתחוללת בתוך ביתן, מלחמה שהחלה עוד לפני השבת השחורה של ה-7.10?

מאז מתקפת הטרור ב-7.10 חווה החברה הישראלית טראומה קולקטיבית שלא ידענו כמותה מימי השואה. אובדן השליטה, ההפקרה, החרדה והרגשות הקשים שמלווים אותנו מאז ועד לרגעים אלו מעוררים סימני שאלה לגבי הביטחון האישי והלאומי שלנו. המדינה כולה הזדעזעה וקולות רבים בחברה רעמו נוכח העובדה שנשים נחטפו, הותקפו, עונו, נאנסו ונרצחו בברוטליות בקודש הקדשים - בתיהן, מול ילדיהן. אך כפי שאנחנו יודעות וחלקנו חוות באופן קבוע ויומיומי, ההתמודדות עם אלימות מכל סוג היא מנת חלקן של לא מעט נשים ולאו דווקא על רקע לאומני.

במשך שנים רבות טואטאה בעיית האלימות כלפי נשים מתחת לשטיח. למרות השפעתה המחרידה על חייהן של נשים רבות וילדיהן, הנטייה להמעיט בחשיבותה הפכה אותה לנוכחות רפאים מתמדת. גם בעידן ה-ME TOO תקיפה מינית וסוגים אחרים של אלימות כלפי נשים לא עברו מן העולם; להפך אף התעצמו תוך חציית גבולות של דת ולאום, השכלה, מעמד סוציואקונומי ועוד. כעת, לאור האירועים של ה-7.10, במקרים רבים הטראומה הקולקטיבית פוגשת את הטראומה האישית במלוא עוצמתה, וגם בחדר הטיפולים, אנו מוצאות שהתחושה היא שאין בהכרח לאן לברוח או מי שיבוא ויציל.

א' ילדה בת שמונה, עדה מזה שנים למערכת היחסים הפוגענית והאלימה בין אביה לאימה. בטיפול היא אינה מרבה לדבר, אלא יוצרת מחומרי אומנות שונים את חדרי ביתה. בכל פעם היא נוהגת להשמיט את חדר השינה של הוריה ולאחר מכן, מחביאה את עבודותיה בפינות חדר הטיפול. כילדה שעדה לאלימות במשפחה, א' נמצאת בטראומה המתאפיינת במתח גבוה, בדריכות ובתחושה של חוסר מוגנות, אותה ביטאה פעם אחת במשפט: "תיכף יקרה פה משהו..."

המציאות החיצונית, בה נשים נרצחו בצורה ברוטאלית וקשה ב-7 באוקטובר, פוגשת במציאות הפנימית של א' שלנוכח המתח הגובר בשבועות האחרונים מרבה ליילל ולבכות. בטיפול בדרמה תרפיה המטפלת מציעה לה לבנות בית משלה באמצעות כריות, בדים וכורסאות שנמצאים בחדר. היא אומרת: "אני אבנה לי ממ"ד". מאז תחילת המלחמה ובמשך שלושה שבועות, א' מגיעה לחדר, בונה את "הממ"ד" שלה  ונכנסת לתוכו. המטפלת נענית  לבקשותיה: לעיתים משוחחת איתה, לעיתים מציעה לה כוס מים או משחקת איתה משחק כשהיא יושבת מחוץ ל"ממ"ד" וא' בתוכו. א' נהנית ממרחב ששייך רק לה, בו יש לה שליטה מלאה על מה שנעשה ובו היא מרגישה מוגנת מפני "האזעקות" של הוריה. לקראת סיום הפגישה, המטפלת וא' מקפלות באופן מסודר ורגוע את הבדים ומחזירות את הכריות ואת הכורסאות למקום. ההורים שהופנו לטיפול ברווחה עוד לפני המלחמה, מדווחים כי הבכי פחת וא' נראית יותר נינוחה.

צילום מאירה מדינה-יונגה 

הטבח המטלטל פגע בכל אחת ואחד מאיתנו. גם מי שלא נפגע באופן אישי חווה סוג של פגיעה ברובד החברתי-קהילתי-לאומי (משפחה, עבודה, כלכלה). לא מעט מאיתנו חשות וחשים תסמינים של טראומה משנית – תופעה המתפתחת מתוך חשיפה מַסִיבִית לסיפורי חיים של שורדי ושורדות טראומה, הכוללים תיאורים מטרידים של אירועים טראומטיים ואכזריים. אצל נשים שחוו אלימות, מופיעים סימנים של טראומה חוזרת: הטבח והמלחמה פתחו מחדש פצעים ישנים, המהדהדים סיטואציות דומות. ברובד הפסיכולוגי, סימפטומים הקשורים לחוויות טראומטיות קודמות עלולים להתעורר במצבים שמזכירים אותם. בדיוק כמו חייל הלום קרב המגיב למצבים שמשחזרים את החוויה כאילו היא מתרחשת שוב, נשים שחוו אלימות מתמודדות עם זיכרון הטראומה כחוויה שנחרטה על מפת נפשן.

כדרמה תרפיסטית אני פוגשת בנערות המתמודדות מדי יום עם השאלה בדבר זכותן להשמיע את קולן, כאבן, כעסן על הפגיעות שחוו לאורך חייהן וממשיכות לחוות גם בעת הזו. לעיתים כשהן כבר מעיזות, הן מושתקות על ידי סביבה שאינה מאמינה להן ולסיפוריהן. רק השבוע פגשתי בטיפול את כ', נערה שעברה אונס לפני כשנתיים. היא סיפרה לי על כך "שנעתרה" להפצרותיו של בן זוגה כי תקיים עימו יחסי מין. היא הסבירה כי חששה שהוא יעזוב אותה אם לא תסכים ותיארה כיצד נותרה קפואה במהלך יחסי המין. יותר משנפגעה מכך שבן זוגה עזב אותה מיד לאחר שקיבל את רצונו, נפגעה מכך שלא האמינו לה ולסיפורה. בעודה יושבת מולי רצתה מאד לכעוס על הצוות שפקפק וערער על אמיתות סיפורה - אך לא הצליחה לבטא זאת… 

דרמה תרפיה יכולה להציע את ה"מרחב הדרמטי" (מרחב ה"כאילו"), עליו חלים חוקי זמן, חלל ותודעה אחרים. מי שאינה מצליחה לבטא רגשות קשים במציאות הרגילה, יכולה לנסות להביע את עצמה במציאות הדרמטית, הפועלת כמעין מעבדה חיה, בה ניתן להתכונן ולעשות "חזרות" על דברים שקשה לקיים במציאות. במקרה של כ', לאחר מספר ניסיונות כאלו ואחרים המטפלת הציעה לה כי היא (המטפלת) תשחק את קולה ותשמיע אותו עבורה. כ' ישבה לידה ואמרה את המילים והמטפלת חזרה עליהן בעודה מוסיפה את הרגש והעוצמה התואמים על פי הנחייתה של כ'. בסיום המפגש כ' יכולה הייתה לומר שהיא חשה משוחררת יותר, אבל בעיקר, אמרה שהיא מכירה בזכותה לכעוס ולהשמיע את קולה.

לרוב, הסוציאליזציה של נשים אינה כוללת הכשרה ומיומנויות להביע כעס באופן אסרטיבי. לכן, ה- role-modeling שהמטפלת בדרמה ביצעה עבורה יכול להוות דוגמה עבור הנערה וכך לעזור לה לבנות אפיקים אפקטיביים ובונים לביטוי כעס בעתיד.

צילום נורית רונס-ראושבך

אלימות נגד נשים היא תופעה המקיפה את מעגל החיים כולו. נשים חשופות לאלימות פיזית, פסיכולוגית, כלכלית ואף מינית גם בגיל הזקנה. יתירה מזאת, מעגל הפוגעים הפוטנציאליים עלול להתרחב על רקע אתגרי הזקנה. נשים זקנות עלולות להיפגע מאלימות על-ידי מטפלים או מטפלות בשכר. דינמיקה של יחסי תלות עם הילדים הבוגרים, עלולה להוביל לניצול כלכלי למשל. נשים המתגוררות במוסדות סיעודיים נתונות לטיפולם של גורמי סיוע רבים ועלולות ליפול קורבן לאלימות מכל סוג. גם בזקנה נשים נפגעות בעיקר על-ידי בני זוג אלימים.

נ', בת 71, תיארה בפני בפירוט התעללות מתמשכת מצד בעלה, אשר כללה אלימות פיזית ומינית קשה מאז ליל נישואיהם. היא ניסתה כמה פעמים לעזוב את הבית אך תמיד נענתה בסוף להפצרותיו ושבה לחיות עמו. ביקשתי מנ' לתת דימוי לחוויה שלה. "אני סוג של בובה על חוטים, הוא יכול לעשות בי מה שהוא רוצה", היא אמרה. באמצעות חומרי יצירה נ' יצרה את בובת החוטים, אלא שהפעם היא הייתה היוצרת והמפעילה של בת-דמותה הדמיונית. נשארנו בתוך גבולות הדימוי וחקרנו ביחד את מנגנוני ההפעלה הפנימיים של הבובה, המייצגים את כוחותיה שלה. תהליך זה היה מלווה בפליאה והתרגשות מעצם הגילוי. לקראת סיום התהליך, נ' גזרה את החוטים של הבובה, מהלך סימבולי, אשר ייצג את היכולת שלה עצמה לפעול באופן עצמאי ואוטונומי.

בהיותן גם נשים וגם זקנות, נשים בגיל הזקנה נתונות למעשה ל"הצטלבות" של שני צירי אפליה חברתית – אפליה על בסיס סקסיסטי ואפליה על בסיס גילני. היבט זה משתקף בתת-דיווח על מקרים של אלימות נגד נשים זקנות ולהימנעות מפנייה לבקשת עזרה. מחקר שנערך לפני מספר שנים במחלקה לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה חשף דיאלקטיקה של שתיקה והשתקה באשר לתופעה, המאפיינת הן את הנשים הזקנות שנפגעו והן את אנשי המקצוע המסייעים להן. דיאלקטיקה זו נוצרת בשל הבניות חברתיות הקשורות לתפיסת האישה הזקנה כא-מינית, למשל. חסמים נוספים קשורים להיעדר שפה מתאימה להמשגת החוויות שעוברות נשים אלו ולקושי לבטא אותן ברמה המילולית.

טיפול באמצעות אומנויות מציע לנשים זקנות שחוו אלימות להתבטא בדרכים שאינן מילוליות, תוך "עקיפת" החסמים הללו. השימוש בדימויים, מטאפורות, תנועה, סיפור סיפורים, משחק ועוד, פותח עבור הנשים אפיקים חדשים למפגש עם חוויותיהן המושתקות ולעיבוד שלהן במרחב מוגן. זאת ועוד, תהליך היצירה כשלעצמו מדגיש עבורן את היכולת להמשיך ולצמוח, על אף הדיכוי העמוק והממושך שהן חוו, ומסייע ליצירת נרטיב חדש המבוסס על כוחות ועל יכולת לעבור שינוי וריפוי גם בגיל מבוגר מאוד.

הצילום מתוך הסרטון שהוצג בשימוע הפומבי מס' 3 של הטריבונל לפגיעות מגדריות בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה העברית 2022

מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר פתחה פתח לשיח ציבורי מתבקש ומשמעותי המקדם את בעיית האלימות כלפי נשים אל אור הזרקורים. הרבה קמפיינים של הסברה והעלאת מודעות מושקים כעת בעקבות ה-25 לנובמבר (יום הבינלאומי נגד אלימות נגד נשים). המחקר הנעשה בתחום מצביע על כך שאלימות נגד נשים היא ביטוי של תפיסה מושרשת של חוסר שוויון בסיסי ביחס לנשים ושהכרה ציבורית היא הכרחית לטיפול בבעיה. גם ברובד הזה, האומנויות בכלל והתיאטרון בפרט הינם כלים חברתיים המסוגלים לתת ביטוי מעובד אסתטי והכרה פומבית לבעיה, ועל ידי כך, לעזור לעיבוד נפשי של החוויה בקרב הנשים שחוו אותה.

דוגמה אחת מיני רבות הינה שיתוף הפעולה שנעשה ב-2022 בין החוג לתיאטרון של האוניברסיטה העברית בירושלים והטריבונל לפגיעות מגדריות. הטריבונל הינו יוזמה חדשנית להתמודדות עם כל סוגי הפגיעות על רקע מגדרי (גם כשהן לא מוגדרות כ"עבירות" על פי החוק הפלילי), המיועדת לנשים נפגעות/שורדות, למשפחות ולקהילות שלהן  (https://www.tribunal.org.il/).

היוזמה צמחה מתוך ניסיון של מעל 30 שנה בשטח ובאקדמיה, בליווי נפגעות במרכזי סיוע, הכשרת אנשי/נשות מקצוע להתמחות בטיפול בראייה מגדרית ולימוד תהליכי צדק אלטרנטיביים. בפרויקט השתתפו סטודנטיות/ים מהקורס "תיאטרון טיפולי" שהסתיים במופע בתוך שימוע פומבי שנערך ע"י הטריבונל. שימועים פומביים הם אחד האמצעים בהם משתמש הטריבול כערוץ אלטרנטיבי המאפשר ל"תובעות צדק" לקבל הכרה פומבית ותוקף לגבי הפגיעה שהן חוו. אם היא רוצה בכך, תובעת הצדק יכולה לבקש להשתמש בשחקניות/ים כדי להעביר את הראיות ולהשמיע את קולה. הטריבונל חיבר בין מנחות הקורס ותובעת צדק שהייתה מוכנה להעביר טקסטים אישיים, הנוגעים לטראומה מורכבת שהיא חוותה. במהלך הקורס נערכו מפגשים, התכתבויות ושיח בין המשתתפות/ים בקורס ותובעת הצדק, והטקסטים שלה עברו עיבוד אסתטי רגיש ומהדהד ע"י הקבוצה. המופע חיבר בין הסיפור האישי של אותה אישה והחוויות של הסטודנטיות/ים ושל קהל העדות והעדים כולו. חיבור אמנותי זה אפשר לכל משתתף ומשתתפת להשמיע קול ובו זמנית, לשמוע קולות אחרים.

כוחו הטיפולי של התיאטרון ושל האמנות בכלל הוא ביכולתם לאפשר התבוננות ולקיחת מרחק אסתטי מחוויות מורכבות, כואבות ואף טראומטיות שעוברות עלינו, כגון פגיעות אלימות. העיבוד האמנותי פועל ברובד האישי בכך שהוא מזמין לפעולה, מחזיר את תחושת השליטה ובעלות על החיים שלנו, ובו בזמן מגייס עדות ציבורית, כך שהיצירה מהדהדת בחברה כולה ומנכיחה את הקול המושתק.

**

גרסה מקוצרת של המאמר התפרסמה במוסף משפחה של עיתון ״הארץ״ בפברואר 7, 2024