קיבלתי הודעה במסנג'ר: "קראתי את הפוסט שלך על הרגלים בסדנה לעומת כללים וזה הדבר הכי טוב שקראתי בנוגע להתנהלות כיתתית… האם את נותנת תרגילים כל שיעור? האם נושא כללי? האם יש סדר עבודה קבוע בפינות? וגם בנוגע לעבודה בחימר מה עושים עם כל העבודות בסוף השיעור? אם זה בסדר אשמח ללמוד ממך. תודה ויום מקסים".
נשענתי על כיסא המחשב בסיפוק ובמבוכה. השאלה שהופנתה אליי ריגשה אותי וגרמה לי לחשוב יותר לעומק על הדברים. מה בעצם אני חושבת על כללים והרגלים. מהם הכללים בסדנת האמנות וכיצד יש ללמד אותם. אני לא טובה בכללים. זאת נקודת תורפה שלי. אני חוששת להתעסק בזה. אני לא בטוחה שאצליח לעמוד בכללים בעצמי. לא בטוחה שאזכור אותם ולא בטוחה שאדע איך לאכוף אותם. מה אעשה עם תלמיד שלא עומד בכללים? המחשבה על זה עושה לי לא נעים בגוף. הרגל הוא מונח שיותר קל להתנהל בתוכו. הרגל הוא נרכש וניתן לערעור ובחינה מחדש.
אני רוצה להשתמש בארבעה דימויים שאני אוהבת בהקשר לסדנת האמנות ומהם לגזור את התובנות שלי. (אני לא בטוחה שזה ייתן תשובה ברורה לסוגיית הכללים וההרגלים אבל מבטיחה גם משהו על חומר.)
סדנת האמנות בבית הספר היא כמו:
מים זורמים
תל ארכאולוגי
צומת דרכים
מערה חשוכה
מים זורמים – הקרדיט לדימוי שייך לגולן בירך (חבר ומורה מיוחד במינו שמלמד בביה"ס הדמוקרטי בכפר-סבא). הדימוי של המים הזורמים נהגה כתשובה לשאלתי על ארגון הסדנה. במסגרת לימודי התואר השני בחינוך לאמנות חקרתי סדנאות אמנות, צפיתי, צילמתי וראיינתי מורים. בתצפיות שערכתי בסדנה בכפר סבא ובעבודתו של גולן מצאתי מחשבה עמוקה על ארגון החלל, על הפרטים הקטנים אבל הדבר שהכי הקסים אותי הוא שגולן כל הזמן פועל ויוצר בעצמו בתוך הסדנה. הנושא שעסקתי בו היה סדנת האמנות כסביבה לימודית. גולן הוא סביבה לימודית אנושית. הוא מגלם בנוכחותו בסדנה את הרעיון של החינוך השקט, זה שנוצר ללא מילים, בפעולות מיטיבות, בתנאים מעולים, בהיגיון של המרחב שתומך ביצירה של התלמידים בכל שלביה. הסדנה , הוא מתאר לי, היא כמו מים – זורמת ומשתנה. במקומות מסוימים המים נקווים ומחלחלים – אלו הופכים לעוגנים הקבועים של הסדנה. יש שנוצרים ערוצים בהם לזרימה יש כיוון – אלו נוצרים מתוך העניין של התלמידים ובהתאמה אליו. לעתים קורה שיש הצפה, המים עולים על גדותיהם – זה סימן עבורנו לשנות, אולי לשים סכר.
אולי הגיע הזמן לשים סכר
תל ארכאולוגי – כמו אותה גבעה שנוצרה משכבות על שכבות של היסטוריה, סדנת האמנות בנויה מגישות שונות לאמנות ולהוראתה – סדנת המלאכה של ימי-הביניים, סדנת המאסטר מהרנסנס, הסטודיו הפרטי של האמן במאה ה-17 והלימוד הפרטני להעשרת שעות הפנאי של בנות המעמד הגבוה, כמובן האקדמיה המלכותית שמכשירה אמנים גברים בצורה שיטתית ומובנית (קודם רישום ואז צבע, קודם נוף ואז דיוקן ורק אחר-כך סצנות שלמות..). עוד שכבות בתל נוספות מלימודי האמנות לילדים בבית-ספר – גישה מסורתית – עיצוב הילד כבן תרבות, לימוד מיומנויות ומלאכות. גישה פתוחה – סיפוק חוויה ועידוד להבעה וביטוי. גישה מקצועית, טכנולוגית, תרבות חזותית, תולדות האמנות, הגשת חומרים, מוקדים, פינות ולכל אלו מצטרפים ערמות של חומרים מסורתיים וחדשים בגדים ובקבוקי מים שתלמידים שוכחים.
קבוצת ילדים השתלטה על השולחן
מבט משולחן החומר לפינת בנייה ותפירה
צומת דרכים – זאת כיתה? זה סטודיו? זה מועדון? סדנת האמנות בבית הספר היא נקודת מפגש בין שלושה צירי תנועה מרכזיים: האמנות – אמנים ויצירותיהם, גלריות, מוזיאונים, ביקורת, ספרים, מגזינים… חינוך – בית-ספר, מורים, כיתות, מערכת, צילצולים… התלמידים – מצבי-רוח, חברים, משפחה, תחביבים ועיסוקים, תרבות, סביבה.. בצומת הזה, המגולם במרחב סדנת האמנות מתקיים המפגש בין תלמידים ותלמידות, מורה לאמנות וחומרים. כך סדנת האמנות, לעומת מרחבים אחרים בבית-הספר, מקבלת את אופייה המיוחד – צבעים, מרקמים, קולות וריחות שמבדילים אותה ומתמזגים בה.
מערה חשוכה – את הדימוי הזה מצאתי בספר של אלקינס "מדוע לא ניתן ללמד אמנות". הוא משתמש בו בהקשר לשיעור אמנות. שיעור אמנות טוב הוא כזה שבו אתה יודע איך הוא מתחיל אבל אתה לא יודע מה יקרה בדרך. כמורה הדימוי מאד עזר לי בשלב התכנון. הבנתי שאני יכולה לשבת שעות עם המחברת שלי, לחשוב, לתכנן, לרשום רשימות אבל לב ליבה של ההכנה היא פנימית ורוחנית. להיות מוכנה באמת לפגוש את מה שאני לא יכולה לתכנן מראש – את עצמי ואת התלמידים כפי שאנחנו באותו רגע. לב ליבה של ההכנה היא התמקדות, נוכחות, קשב, ערנות, סבלנות וגמישות. השיעור הטוב הוא זה שהתרחש בו משהו חדש שלא יכולתי לצפות מראש. כניסה למערה החשוכה, לאי הודאות, למקום שגבולותיו לא ידועים מראש.
אני חוזרת לשאלות שנשאלתי, האם אני נותנת תרגיל? האם נושא כללי? האם יש סדר עבודה קבוע? דרך השאלות אני מנסה להתבונן על עצמי, איך אני מתכננת שיעור, תקופה, שנה? איך אני מארגנת את הסדנה? איך אני מקבלת החלטות?
אני מרגישה גל של חום שמציף אותי בגוף, אי נוחות מעקצצת. אני קמה ועושה משהו אחר בבית. גל החום אולי קשור לגילי הפחות צעיר. אני מלמדת בבית-ספר 15 שנה. אני מכירה את ההתנהלות בסדנה שלי דרך הגוף, דרך הפעולות שאני עושה בה – ממיינת,שוטפת, אוספת, זורקת, מזיזה, מתקינה, מסדרת, תולה, מרימה, מטאטאה, מורידה, מעלה.
אתמול הגיעו לשיעור המון ילדים (גן, א',ב') היו לי כל מיני מחשבות אבל לא ידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות, לא הספקתי לארגן שום דבר מיוחד או לחשוב על משהו מעניין. זו תחילת השנה ואני לא מכירה את כל הילדים ואת אופי הקבוצה. ניסיתי להתמקד במה אני רוצה שיקרה בשיעור הזה? מה יגרום לו להיות מוצלח? מה חשוב לי ללמד? מה התפקיד שלי? עם כל התכניות שאני עושה בראש וכל הרשימות שאני רושמת על דפים אקראיים ומחברות יפות של תחילת שנה, ההכנה ברובה היא בדקות שלפני המפגש. לפעמים יש תחושת מועקה בחזה. אני מנסה להיות נינוחה ומוכנה. יש רגע שבו אני מנסה להיכנס לתוך עצמי ולהבין איך אני נכנסת למערה הזאת. אני מבקשת ברגע הזה לגייס את הכוחות שלי. כוחות נוכחות, קשב, ערנות, סבלנות וגמישות.
החומר במיכל סגור מוכן בכדורים בגודל אגרוף מאפשר עבודה עצמאית אסופה ומעמיקה.
השיעור נפתח. יש המולה ובעיות התארגנות. הגיעו הרבה ילדים ואין לכולם מקום לשבת. רושמת לעצמי לדאוג לעוד שרפרפים. השרפרפים של כתר פלסטיק הם המושבים המומלצים ביותר לסדנת אמנות. הם עמידים ויציבים, מאפשרים דינמיות של הגוף בישיבה עליהם. לא מרעישים, קלים, נערמים. יש לי בכיתה כיסאות נוספים מסוגים שונים שאספתי. שני כיסאות מחשב משרדיים בצבע אדום. מבט על הילדים שמתארגנים בתחילת השיעור גורם לי להבין שאני רוצה להוציא אותם מהסדנה. אמנם הם נוחים ומפנקים אבל הם מגושמים, תופסים הרבה מקום, לא יציבים. הילדים שיושבים בהם שוקעים לתוכם. שמתי לב לתלמידה אחת יקרה, שבמיוחד אוהבת את הכיסא הזה. היא יושבת עליו ונעלמת בתוכו. אני מרגישה שהכיסא מדגיש את הצד העצל והרופס שלה. ילדה חכמה, מוכשרת מאד, בעלת יכולת ריכוז גבוהה, ילדה בעלת עולם פנימי עשיר, שאוהבת להפליג למחוזות הדמיון והיצירה. אני חשה שהכיסא האדום והרך גורם לה להישען בכבדות, תנוחת הגוף שלה מעוררת בי דחייה, שהופכת לעצבנות. אני כותבת את זה ומרגישה שאני חייבת לקום. קשה לי עם המחשבה שילדה שיושבת בנינוחות רפויה על כיסא מעוררת בי דחייה. אני מרגישה שהתמונה מאד חזקה ואני לרגע לא בטוחה אם כדאי לכתוב על זה, אני מתפזרת ולא עונה על השאלות ששאלו אותי. האם אני נותנת תרגיל? האם נושא כללי? האם יש סדר עבודה קבוע?
אני מבינה שאין לי תשובה אחת ברורה. הדבר הכי ברור שאני יכולה להגיד הוא שחוסר הידיעה ואי הנחת הם אורחים רצויים בסדנת האמנות. בתוך כך יש נקודות אחיזה. ניסיתי לרכז כמה שעובדות בשבילי.
תארגני את הסדנה עם עם עוגנים ברורים
תקבעי מסגרת קבועה לשיעור.
העוגנים בארגון הסדנה צריכים להחזיק את המסגרת.
התחלה – איך נכנסים, איפה יושבים, מאיפה לוקחים.
אמצע – נוכחות, תמיכה
סוף – איפה מניחים, לאן מחזירים, איך נפרדים
רפלקציה – דרך התבוננות לאחור תחזקי את העוגנים, שתומכים את המסגרת. לדוגמה הילדים רצו לגזור אבל לא היו מספיק מספריים או שהיו מספריים לא טובות שהקשו על הגזירה ויצרו תסכול. רושמת לדאוג למלאי מספריים איכותיים. ילד רצה להדביק, פינת ההדבקות שסידרתי עם נגישות לדבקים מסוגים שונים אפשרה לילד לבחור את הדבק הרצוי ולהשתמש בו כשהוא מכיר את הרגלי העבודה עם הדבק – יכול לפעול עצמאית ובצורה אסופה שמעודדת העמקה בעבודה. רושמת להמשיך ולדאוג לנגישות המיטיבה לדבקים ולהדבקה.
בעולם מושלם, הסדנה שלי מאורגנת פיקס. אני ממוקדת ונוכחת, תומכת ומאפשרת, מסדרת ויוצרת, מדויקת ומדייקת, סבלנית ומכילה. בעולם האמיתי חלק מהעבודה היא גם לקבל את החלקים שבהם אני פחות. אין יום כזה שבו הכל זורם באופן מושלם. תמונה: אני מנסה להתרכז לפני תחילת שיעור ובאותו זמן נכנסת מורה אחרת לבקש ממני משהו, לדבר איתי. איך היא לא רואה שאני לא פנויה, שהיא נכנסת למרחב מקודש. תמונה: מורה נכנסת למרחב שלי, אני שמחה מאד לאורחת שהופכת לרגע שותפה לפלא של הסדנה. אני מרגישה את חווית האפשור הקסומה שגורמת לה להישאב ולרצות הישאר. תמונה: ילדים קוראים: "ענת! ענת!", המולה וחוסר שקט. הסבלנות שלי מאותגרת, אני עצבנית ומתוחה. אני מגיבה בתוקפנות, משהו נשפך, אני מוצפת. בזווית העין ילדה מול קיר הגואש שקועה בציור שלה.
ענת בדר anatbader@gmail.com
Comentários