מטפלים באומנויות רבים נעזרים בשנים האחרונות ביומני אומנות. בניגוד למשטחי עבודה רגילים, הפנקסים או יומני האומנות, הם זמינים וקל לשאת אותם. היומנים מאפשרים יצירה ספונטנית, בלי עריכה וצנזורה, מעין טיוטה. אימת הקנבס או הדף הריק לא מורגשת בהם. כשרושמים או מציירים בפנקס לא חייבים להצליח, הפעולה חשובה יותר מהתוצאה.
התחלתי לכתוב ולצייר ביומנים בגיל תשע ומאז אני צוברת עוד ועוד מילים כתובות ודימויים. השנים חולפות והם הולכים ונערמים: קטנים וגדולים, מסודרים ומבולגנים. כריכה קשה, כריכה רכה, חלקה או מאוירת.
את היומן הראשון שלי קיבלתי כמתנה ליום הולדת תשע.
כשאני מדפדפת בו אני מגלה תמימות: פטירתו של יצחק שז"ר, הירצחו של הנשיא קנדי, ביקורו של האפיפיור, כל אלה ועוד זוכים אצל הילדה שהייתי לתשומת לב מיוחדת. אין ציניות או ביקורת. גם חגים, פעולות במושב וימי הולדת מקבלים את המקום הראוי להם בחגיגיות הנדרשת.
הנה דוגמא אופיינית לדף ביומן: "צער עמוק חלחל בי בהיוודע על הרצחו של הנשיא קנדי. ידיעה זאת העבירה צמרמורת בליבי בהיזכרי בילדיו הקטנים והנחמדים ובאשתו הצעירה. אולם את הנעשה אין להשיב ועלינו אך ורק לכבד את זכרו."
את יומן זיכרונות הזה, עם המפתח והתמימות, החליפו כשנגמרו הדפים, המחברות. בשנות ההתבגרות נעלמו בהדרגה הציורים. המחברות פשוטות יותר, הכתב צפוף ולא ברור, ערמות של אותיות מושלכות זו על זו, לוחצות את העט אל הנייר, מבטאות את סערות הנפש. מתחים וספקות עצמיים נזרקים לדפי- שורה צפופים. הרבה פחות קישוטים.
ויש עוד: יומני נסיעות, יומני אימהות, יומנים של חיפוש דרך. יומנים שמלווים את עיקולי הדרך של החיים.
הכתיבה המהירה ביומן, בתחושת מתח ודחיפות, מתגברת בימים קשים, ימים של משבר ומצוקה.
רחל המשוררת כבר כתבה:
צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.
נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.
העובדה שהיומן הוא אישי ולרוב לא נחשף לעין בוחנת, ו"יד כל לא תמשש אותו", כמו שכותבת רחל, הופכת אותו לחבר מיוחד סבלן ומקבל. כשמתעורר הרצון לשרבט, לקרוע, לכתוב, בלי לתכנן מראש ובלי לערוך, הוא שם, במגירה, מחכה בסבלנות.
פעמים רבות, כשהתעורר אצלי הצורך לבטא הרגשה מצאתי את עצמי מתלבטת: לכתוב? לצייר? ליצור קולאז'? לפסל? אבל מרוב התלבטויות והתחבטויות הצורך ליצור דעך. גם אצל מטופלים מסוימים זיהיתי תחושה דומה. ההיצע השופע בסטודיו הציף ופיתה אבל בסופו של דבר המטופלת נשארה יושבת על הכיסא והשולחן שלפניה ריק.
מתוך כך נולדה המחשבה להציע למטופלים לבחור יומן או פנקס שילוו אותם במהלך הטיפול. יש להם אפשרות בחירה: צורת היומן ואופי הדפים, חומרי האמנות שישמשו אותם, עם טקסט או בלעדיו. בין הדפים נוצרים חיבורים וקשרים, גלויים או סמויים.
.
גבר כבן שלושים מגיעה לפגישות כשבסלולרי שלו כמה שירים שליקט מאתרים שונים. הוא שולף מהתיק פנקס עם דפים עבים כרוך בכריכה קשה מעור, ומעתיק את השיר שבחר ומתמסר לציור בצבעי מים, תוך כדי שיחה. בסוף הפגישה הוא מחזיר את היומן לתיק כדי להמשיך בבית את מה שהתחיל. יומן האמנות משמש עבורו חפץ מעבר שמחבר בין הבית לטיפול ומאפשר רצף.
מטופלת אחרת מפקידה את היומן שלה אצלי במגרה. בתחילת כל פגישה היא מתיישבת, פותחת את היומן ומדפדפת לאחור. אחר כך מסתכלת דקה ארוכה על הדף הריק ואז בוחרת פחם, צבע גיר או פסטל ורושמת משהו שעליו תרחיב ותספר בהמשך הפגישה. זהו מעין רישום הכנה לשיחה שתגיע. טקס התכנסות פנימה, הקשבה לעצמה ופעולה שממנה תיבנה הפגישה.
בשנה הארוכה והקשה מאז שפרצה המלחמה ב - 24 7.10 אני, כמו רבים אחרים, משתמשת ביומן לעיתים קרובות. לשחרר, לפרוק מהלב, לארגן דימויים, לחזור לאיזון.
והכריכה הסבלנית סופגת הכול. אוספת לחיקה כאבים, אנחות וגם שמחות. הכול מתקבל בחיבוק.
היומנים: אמירה אור: amira.or11@gmail.com
צילום: אלדד מאסטרו //www.eldadmaestro.com
מקסים, פותח הזדמנויות ומעורר השראה