9 בדצמ׳ 2024זמן קריאה 3 דקות

יומן מלחמה - שרון לנדא

עודכן: 14 בדצמ׳ 2024

"תג אחד, קוצו של יו"ד – המילה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל. המילים הקבועות כאילו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום" (ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון, 1915).

האסון שאירע ב- 7 באוקטובר הכה בי בטלטלה עזה. כמו רבים אחרים, נותרתי גם אני בתחושה ששפת היומיום לא מצליחה לשאת את גודל השעה והאירועים, ושהיא אינה מספיקה כדי לבטא את עוצמת השבר. הרגשות גאו בי ואיימו להטביע, אך התקשיתי למצוא בתוכי מילים כדי להביע אותם. חשתי ששפת האם שלי קרסה. בהעדר מילים, פתחתי ספרי שירה וטקסטים אהובים וחיפשתי מילים של אחרים שיעזרו לי לעבד את החוויה, למצוא פשר. אך גם שם לא מצאתי.

כמטפלת, אני מודעת היטב לסכנה הנפשית שיש בחשיפה לאירוע טראומתי. טראומה יכולה להיצרב בזיכרון כאירוע קטוע, פרגמנטרי ללא נרטיב לכיד ומאורגן. כדי למזער את הנזק הנפשי, יש חשיבות רבה להבנייה נרטיבית של האירוע ועד כמה שניתן, בסמוך להתרחשותו. האופן בו נגיב לאירוע טראומתי, גם בטווח הארוך יותר, קשור קשר הדוק ליכולת שלנו לספר את הסיפור של האירוע אותו חווינו. כביבליותרפיסטית וכמי שהכתיבה מהווה עבורה ערוץ עיבוד מרכזי, פניתי לכלים שנגישים לי, לטקסטים ולכתיבה. היה לי צורך מיידי בחיפוש אחר מובן וסדר כלשהו בתוך המציאות שהפכה כאוטית באחת. התחלתי לאסוף טקסטים מתוך עיתונים, מגזינים וספרים שהוצאו לגריסה, וגזרתי מתוכם מילים וחלקי משפטים באופן אקראי. את המילים הגזורות אספתי לתוך קופסה ממנה שלפתי מילים וקרעי משפטים. התחלתי "לשחק", ליצור צירופים שונים, להחליף מילים באחרות ולמקם אותן באופנים שונים. עד שנוצר טקסט שחשתי שהצלחתי לבטא דרכו משהו ממה שהרגשתי. מצאתי שהשורות השבורות הצליחו להחזיק בתוכן משהו מתוך האירוע הטראומתי כפי שחוויתי אותו.

הטקסטים והפעולות שעשיתי סביב ארגון המילים, אפשרו לי לא רק התארגנות רגשית אלא גם ארגון של החשיבה. יכולתי לסדר את העובדות אליהן נחשפתי, ולחשוב אותן באופן רציף ומילולי. השילוב של הביטוי הרגשי ויצירת הנרטיב הרגיעו את הסערה הפנימית שאחזה בי והמשכתי לעבוד כך כתרפיה עצמית, באופן יומיומי במשך שבועיים רצופים. עד שחשתי שאין לי יותר צורך בכך.

שיטת פעולה זו דומה במהותה ליצירת קולאז', שנמצאה ככלי יעיל לעבודה טיפולית עם אנשים במצבים בהם הם מתקשים לבטא משהו באופן מילולי. הקופסה שיצרתי עבורי הכילה מילים שנוצרו מקטיעה של משפטים, שהיו קודם לכן חלק ממארג שלם של תוכן ומשמעות. אלו היו מילים "משומשות" שיש להן היסטוריה וכבר מילאו פונקציה אחרת. מעשה הגזירה "שבר" את המשפטים והמילים נותרו לעמוד בפני עצמן. קרועות ועירומות ממשמעויות קודמות, אך גם זמינות ונכונות לחיבור חדש. המילים שמשו כמו אבני בניין במשחקו של ילד, וניתן היה לייצר מהן צירופים שונים שיניבו משמעויות שונות. באופן דומה למצב בו קוביית משחק שמשמשת את הילד לבניית טירת אבירים מבוצרת, יכולה להפוך בשעה אחרת לאונייה שתפליג בדמיונו של הילד לאי-שם, כך יכולה המילה להטען ולהתרוקן בכל פעם ממשמעותה ולבנות צירופים שונים.

ביאליק כתב על מעשה הכתיבה:

"האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה"תוהו" האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק – במילה חדשה. כלומר, אוחז ב"סגולה" הידועה לו מכבר, מאחותה הקודמת, כמסיחה את הדעת לפי שעה – והוא ניצול מן הפחד" (שם).

כמו ביאליק ואחרים, גם אני רואה בשפת השירה את צורת הביטוי האומנותי שמצליחה לבטא את החוויה באופן הכי קרוב שלה לעצמה. ואן דר קולק (2021) כתב על הטראומה, שהיא אמנם גוזרת עלינו שתיקה, "אך הדרך לצאת ממנה רצופת מילים, שמצטרפות זו לזו בזהירות, פיסה אחר פיסה, עד שהסיפור כולו יוכל להיחשף".