דופק, עפרונות צבעוניים. 21X29 ס"מ, רון גבע
במרתף של בית הלוחם יש סטודיו לקרמיקה. רק המעלית הקטנה מגיעה למינוס שלוש, המעלית הגדולה עוצרת במינוס שתיים. אם המעלית הקטנה מקולקלת, יורדים בגדולה למינוס שתיים ואז במדרגות החירום למקלט. כל מדרגה היא ירידה לתוך קרירות האדמה, צלילה לחיק של ריח ראשוני, מאורה סודית ומוגנת בבטון מזוין. במינוס שלוש אפשר למצא את המעלית הקטנה מתחבאת מאחורי תנור ענק בכל הגוונים האפשריים של חוּם. בצדק. מה זה מעלית שיודעת רק לרדת ולעלות בתוך פיר מול רחם לוהט של כל העולם? בחלל המקלט שולחנות מסודרים בחי"ת, על כל אחד משטח פורמייקה ומערוך קצוץ ידיות. הגבירה חיותה מחלקת לכולן גושי בשר של אדמה וקורצת לי כדי לומר שהיא אוהבת אותי הכי מכולן. קר לי ואני לא רוצה לגעת בחימר. אני לא רוצה שהוא ייגע בי. אני רוצה למות מתחת לשמיכה. חיותה אומרת "לושו", והלב שלי נופל. דמעות מדומיינות נוטפות על החימר, אבל הגוף שלי פוקר, מתייצב ללוש לשביעות רצונה של הגבירה. ללוש, לדפוק, להכות, למעוך, להבריח את כל האוויר החוצה. לוודא הריגה כדי שלא יתפוצץ בתנור. אם תשאפי תמותי. אם תרוקני אותך – תחיי.
חיותה עוברת בין השולחנות ובודקת אותנו. "עכשיו תעשו משטח ועליו תערמו נחשים".
הידיים מנחשות נחשים והחימר נכנע לקור גופי ומסתנכרן עימו. אני מבינה שהוא שיקר לי שהוא מת, שמתחילה פה איזו ברית בינינו, ברית סודית והסכמה להסתכן בקשר. כשחיותה לא רואה אנחנו מתקרבים, אנחנו פועמים ביחד. הנחשים הופכים לגבעולים שמשתרגים, צומחים לתוך עצמם ומחזיקים אותי – אותם, מתלפפים עוטפים אורגים ומסליקים בועת אוויר פושעת בכל צומת. אני טובלת את עצמי במים חמימים ומעסה את גבו של החימר, מלטפת וחופנת, עוצמת את עיניי ועוקבת באצבעות חומלות אחרי מפת העורקים המובילים ללב. הוא מתמסר לי ומושיט לעברי את צווארו, שאגע בדופק, בנשמה העירומה וארעיד ברטט חי את מיתרי הגידים. אני מרשה לתחושה להדהד בתוכי, והנה אני חיה מתחת לשמיכה. אנחנו מכוסים זה בזה ומתפלשים בהבטחות, רוקדים נוגעים נאבקים ומשחקים. ונעים. ונעים.
הגבירה חיותה פוקדת שנמסור את חומרינו בצורה מסודרת לתנור. אור הפלורוסנט חודר לקרום הריקוד שלנו, ומגש הפורמייקה נלקח. שאריות בשר גוססות על ידיי, אני שוטפת אותן בכיור המלוכלך וחוזרת אל מעל פני האדמה במעלית העולה בפיר.
רון גבע rongogeva@gmail.com
Commentaires