היא נכנסה לחדר בסערה, בעקבותיה דולקת עננת הריח שלמדתי להכיר היטב במהלך השנה. ילדה חכמה וחדה שרוצה קרוב קרוב, אבל מתכסה בשכבה עבה של רחוק רחוק. היא צעדה בחדר, מפזרת את עצמה לכל עבר. הסיפור של הבוקר התמזג עם זה של שלשום שנשפך לזה של לפני שנתיים ונזכר במחר.
כשעצרה לנשום, הישירה אלי מבט והטיחה כמו תמיד: "משעמם אצלך. נמאס כבר מכל הדברים שאנחנו עושות, שום דבר לא משנה כלום, בשביל מה אני באה לפה בכלל?"
ישבנו על הרצפה כשכל הדפים שהעיפה בזעם מרצפים את החדר בלבן בוהק וריק.
היא שתקה אלי.
הייתי עייפה אבל סקרנית.
בעודה סורקת את החדר, שמה לב לדף שהחליק תחת דלת החדר. עיניה נדלקו. היא נטלה אותו ורשמה עליו בטוש שחור עבה: "מי שרואה את הדף הזה, שיחטום עלב את השם שלו".
היא הביטה בי בהתגרות, פתחה את הדלת והניחה את השלט באמצע המסדרון.
ניסיתי למחות: הסטינג, המרחב, הפלישה, הנזיפה שאקבל ממנהלת המרפאה… אבל היא בשלה, הודפת אותי פנימה וטורקת את הדלת.
כששמענו צעדים היסתה אותי, ושמעתי את הלב שלה מקשיב. הקשבתי גם. בכל פעם שמישהו עבר, היא יצאה לבדוק אם נותרה חתימה, ואני משכתי קצת את הדף מאמצע המסדרון לעבר הדלת. נאבקתי עם עצמי אם להרשות את החריגה הזאת, וזה העיב על האמון בינינו. היא הביטה בי באכזבה ואני התביישתי.
תמיד כשהזמן שלנו נגמר היא מורידה את הכפפות ונאבקת בי, דוחפת כל גבול אפשרי וסוחטת עוד דקה ועוד. הפעם המתינה בדממה עד השנייה האחרונה, ואז יצאה כדי לבדוק חתימות. על הדף נכחו שלושה שמות ולב אחד.
היא הפסיקה לנשום, ועם הדמעה שירדה עלה ממנה ריח מתוק של התגשמות חלום. "הם אוהבים אותי, ראית? הם ראו".
היא חיבקה את הדף והלכה זוהרת לעבר היציאה.
רון גבע rongogeva@gmail.com
Comments