הסטודיו הבטוח והבית שבפנים/ נקודת מבט אישית וקהילתית - מור טפר

מאמר זה, נכתב מנקודת המבט שלי כמי חוותה את מאורעות 7.10.24 - מלחמת "חרבות ברזל", פונתה מביתה בקיבוץ, וכמטפלת באמנות במקצועי. הייתי רוצה שתציירו בעיני רוחכם את ה״בית״, זה שלאחר ה 7/10- , ככזה הטעון בחרדת פלישה, בזיכרון הנטישה ובתודעת מחסור. הפינוי ועזיבת הבית בבהלה גרמו לכך שדברים רבים שינו את מקומם והיו מצויים בתזוזה ובחוסר מנוחה. עבורנו, תושבי הקיבוצים והיישובים שפונו בעקבות המתקפה, תקופה זו היא לא רק הטראומה האישית והקולקטיבית, אלא גם הדרמה של הביתיות שהתערערה והותירה במקומה ניחוח מר של זרות וריחוק.

שאלת ״הבית״ עבור מי שזה הפך בן לילה למסוכן עבורו, ונאלץ לצאת ולעקור את עצמו ממקומו, מכילה בתוכה את ההלם, האימה ואת תחושת הריק שמשתרעים בפנים. מתוך מקום זה מבעבע צורך עמוק וראשוני ליישוב, לישיבה ולשיבה. בתוך הפערים, הכשלים והמחסור בתוך חווית התלישות והקטיעה, מתעצמת המשאלה הטבעית למרחב בטוח שמאפשר מנוחה והתאוששות.  

למלון רמת רחל הגענו, חברי הקיבוץ, כשבועיים לאחר ה״שבת השחורה״. בשבת זו וביום ראשון שלאחריה התפנו רוב חברי הקיבוץ באופן עצמאי בעקבות חשש כבד שמחבלים עשויים לפרוץ לקיבוץ. מאז ובמשך שבועיים היינו מפוזרים בכל רחבי הארץ. בתקופה זו התוודענו אט-אט לעוצמת האירועים והיקפם, והתבשרנו בשורות קשות מאוד, על משפחות וחברים שלנו שנפצעו, נחטפו או נרצחו. סיפורי האימה והזוועות היו קשים מנשוא והפיזור והניתוק של כל חברי הקהילה, רק הוסיפו לתחושת התלישות והכאוס.

לאחר שבועיים, ההתאספות יחד במלון הייתה עוצמתית ומחזקת, ולמרות הרצון הגדול לחלוק עם חברינו מחשבות ורגשות, כמעט ולא הצלחנו למצוא מילים. השוק מהיקף ועוצמת האירועים, ומתחושת חוסר האונים וההפקרות, היה כה גדול, כך שגם המילים החזקות והנוקבות ביותר נשמעו כקלישאות ואת מקומן תפסו נשימות כבדות, אנחות והשפלות מבט עצובות. 

האלם  והריק ניצבו בינינו והדהדו חוויה קשה של חוסר ביטחון וחוסר אונים. רבים מאיתנו שמעו את קריאות העזרה של החברים מהקיבוצים הסמוכים, שעות ארוכות, מבלי יכולת לסייע בזמן שמחבלים פרצו לביתם. הציווי הפשוט להושיט יד לחבר בעת צרה, ציווי שעליו מושתתת, באופן מסויים, החוויה הקהילתית כולה, איבד מכוחו. 

ה״סטודיו הבטוח״ או כפי שרבים מחברי הקיבוץ נהגו לקרוא לו ״המרחב הבטוח״ החזיר לקהילה, בראש ובראשונה, חוויה בסיסית של יד מושטת לעזרה והזמנה לתנועה כפתח לתקווה. 

המתנדבות שהקימו את הסטודיו היו לפני הכל, מודל וסמל לכוחה של העשייה והפעולה ככוח שמתנגד לחוסר האונים ושיש ביכולתו לעמוד מולו.

תנועה מבורכת זו התקיימה, במקרה שלנו, בתוך חלל עצום שבימים טובים יותר שימש כאולם האירועים והשמחות של המלון. בהתחלה הייתה התנועה מהוססת ונדמה שעל אף שהסטודיו היה סמוך למלון, התקשו חברים רבים למצוא את הדרך אליו. חלקם ביקשו ליווי, חלקם שאלו, שוב ושוב, בקבוצת הווטסאפ 'איך מגיעים?' ו'מה השעות?' חלק חיכו לשמוע חוויות של אחרים לפני שהרגישו בנוח לנסות בעצמם. לקח זמן לקהילה להרגיש "בבית" בסטודיו, להגיע וליצור בחופשיות. אך עם הזמן, והרבה בזכות הנוכחות החמה והמחזקת של צוות המטפלות המתנדבות, הפכה התנועה לקצבית יותר ויותר, והסטודיו הפך למקום מפלט מוכר ואהוב שהיה נעים לחזור אליו לנוח, לנוע ,ליצור ולהיטען. 

חוסר המנוחה, הריחוק מהבית והגעגוע אליו היו וודאי בין הגורמים לכך, שעל השולחנות ב״סטודיו הבטוח״, שעם הזמן התמלאו ביצירות כעצים שאינם עומדים בנטל הפרי, צצו עוד ועוד בתים. כמי שהגיעה לסטודיו הבטוח בכובע הכפול של מפונה מביתה שבאה ליצור עם ילדיה, אך גם כמי שעוסקת בטיפול באמנות, התבוננתי בבתים הרבים שנפוצו ברחבי הסטודיו ומצאתי בהם עניין. אמנם יצירות של בית הן דבר נפוץ ומתבקש, במיוחד בגילאים מסוימים, אך הפעם קיבלו הבתים מאפיינים ייחודיים. 

הבית, כתמה ראשונית ומרכזית בחיים, וגם בפסיכולוגיה ובטיפול באמנות, מייצג לא רק מקום מגורים אלה גם את הגוף. הוא נקשר באופן טבעי למחשבות האנושיות ולחיים האנושיים ומופיע הרבה בחלומות כדימוי לשכבות השונות של הנפש . 

היה מסקרן לראות שבמרחב 'הסטודיו הבטוח' לא היו ציורים של בתים אלא כמעט רק בתים תלת מימדיים. היצירה התלת מימדית מתקשרת לחוויה שיש בה משהו ראשוני, קדמוני, חושני. היא עשויה לייצג מרכוז, הנאה, טרנספורמציה ו/או רגרסיה (אורבך, 2019).

מעניין היה להתבונן בבתים שצצו להם על השולחנות, כפטריות אחרי הגשם, ולהבחין בכך שרובם הגדול נוצרו מקופסאות או מתיבות מקרטון שנמצאו בסטודיו, בין אוסף החומרים העשיר.  מגוון הקופסאות ששימשו כחומר גלם היה גדול וביניהן היו ארגזי קרטון חומים, קופסאות של נעליים, ושל מוצרי צריכה שונים במגוון גדלים ומידות. היצירות שיצרו ילדי הקיבוץ בסטודיו תוך התמקדות בתופעת "בתי הקרטון" תפסה את תשומת לבי והדהדה בצורה פשוטה ומדוייקת, בעיניי, את חווית הפינוי הקהילתית.

הקופסא או התיבה בטיפול באמנות מתקשרת ליחסים שבין מיכל למוכל. כמו כל החפצים הבסיסיים שנועדו להכיל משהו, התיבה נקשרת באופן סמלי אל האם או אל הגוף האמהי שבו מתהווה התהליך של בריאת החיים (נצר 2004). תיבות סגורות נקשרות במיתוסים ואגדות לחומרים יקרי ערך או לסודות, ואילו תיבות פתוחות נקשרות לגילויים, לסערות בלתי צפויות או לצרות.

ניתן לומר על קופסאות הקרטון שהן לא רק חומר, אלה גם מוצר. יש להן איכות של ״רדימייד״. דבר העומד בפני עצמו ומשמש לאריזה, עיטוף, ארגון ונשיאה של חפצים. קופסאות וארגזי קרטון הם חומר נפוץ ושימושי בתעשייה ובעבודות יצירה. הם נקשרים בקשר טבעי למשהו בחוויה של מעבר, תזוזה, טלטלה פינוי ושינוי. 

כעת ארצה להתמקד במספר מאפיינים או תופעות שניתן היה למצוא בבתים שנוצרו בסטודיו הבטוח ברמת רחל:

בתי סוכה- באחד המקרים, החומר שהיווה את השלד לבניית ה״בית״ היה קופסת נעליים פתוחה שהועמדה על צידה כשהבסיס היה הדופן הצרה של הקופסא. הדופן העליונה של הקופסה, הגג, כוסה בשכבה של בד שעליו הודבקו נוצות שאופן הנחתן דמה מאוד לאופן שבו מניחים ״סכך״. החזית הקדמית של הבית הייתה פתוחה לגמרי באופן שגם הוא הזכיר סוכה שמזמינה פנימה. במקרה אחר נעשה שימוש בקופסה קטנה יותר וגם היא, באופן דומה, הועמדה על צידה כשהחזית פתוחה ובתוך החלל, שדמה לסלון של בית, ניתן היה למצוא שרשראות וקישוטים שמזכירים סוכה. הבית שנוצר נראה כדימוי המוכר של בית ארעי או סוכה. מקום מגורים שקל להקים ולהעתיק ממקום למקום. מעניין היה לחשוב על הסוכה גם כמייצגת את הזמן שבו עזבנו את הקיבוץ, מעט לאחר חג הסוכות, כאשר את חלק מהסוכות בקיבוץ עוד לא הספיקו לפרק והן נותרו עומדות כאילו קפאו בזמן.

בתים אטומים- בין הבתים שנוצרו בסטודיו מספר בתים נראו סגורים או אטומים כמעט לגמרי. אחד הבתים נראה מרשים מאוד בצורתו החיצונית ובנוכחות שלו אך התבוננות מכל צדדיו גילתה שאין בו את הפתחים שמאפיינים בית. בבית אחר לא היו חלונות בכלל אלא רק דלת שהייתה כמעט סגורה. על בית אחר, שגם הוא היה עשוי מקרטון, היו ציורים של חלונות ודלת אך הם היו ייצוגים בלבד. חלונות ודלתות הבית הם הפתחים, שמסמלים את הקשר והתקשורת עם העולם שבחוץ. מתוך כך הם יכולים להיות פתח להזדמנויות ולהתבוננות, או לחדירה ופלישה. 

בתים בלי גג- גג הבית מסמל בד״כ את ״הראש והמחשבה. את המימד המודע והשולט של התודעה״ (סירלוט 2013). הגג מסמל גם הגנה ושמירה. זהו החלק שסוכך ומגן מפני פגעי הטבע ומזג האוויר. חלק מהבתים בסטודיו נותרו ללא גג או מחסה והיו חשופים יותר ונראו פרוצים, לא גמורים או חסרים. 

בתי ארגז- חלק מ״בתי הקרטון״ שנוצרו בסטודיו שמרו על המבנה הבסיסי של הקופסאות מהן נוצרו ונעשו בהן פעולות סמליות, צנועות מאוד וקטנות שרמזו בעדינות על כך שמדובר בבתים. במקרה אחד, באחת הדפנות נפערו שני חורים קטנים שנראו כחלונות, במקרה אחר הייתה רק דלת. קופסא אחרת הכילה שולחן וכסאות אך מעבר לכך נותרה גולמית כפי שהייתה. 

בית במשותף- עוד תופעה שניתן היה להבחין בה בזמן העבודה בסטודיו הייתה הבתים שנוצרו במשותף - עבודות שנוצרו בספונטניות על ידי כמה ילדים יחד. לפעמים אחד התחיל, וחבר או שניים הצטרפו, ולפעמים הייתה זו מלכתחילה יוזמה משותפת. החיים יחד במלון יצרו קרבה מיוחדת בין ילדי הקיבוץ. עקב המצב והחוויות שעברו נוצרה תחושה חזקה של שותפות גורל, הדדיות ולכידות. העבודה המשותפת הייתה גם עדות לשותפות בצורך ביצירה, בבניה ובשיקום של הבית.

ב״סטודיו הבטוח״, כמו בנפשנו, ה״בית״ תופס מקום מרכזי והוא עשוי לשמש מוקד וסמל לעבודה טרנספורמטיבית. הנרטיב אשר התגבש מתוך הקהילה, דרך התבוננות בבתים שנוצרו בסטודיו, מספר כיצד המרחב הפנימי-נפשי אשר מהווה עבור הילד והמבוגר "בית", והדימוי והייצוג הפנימי של הבית כמקום מוגן ובטוח, נסדק או נפגע ונזקק לתיקון או בניה מחודשת. 

מקורות:

אורבך, נונה. (2019). סטודיו טוב דיו: חומר, פעולה ומרחב בטיפול באומנות ובחינוך. תל אביב: רסלינג.

נצר, רות (2004) מסע אל העצמי: אלכימיית הנפש  - סמלים ומיתוסים (פסיכה - ספריה פסיכולוגית). בן-שמן: מודן.

Cirlot, Sage, & Sage, Jack. (1990). A Dictionary of Symbols. (2nd ed.). London: Routledge

מור טפר morozteper@gmail.com

עבודות התגובה בחומרים הנן של הכותבת