בחופשת קיץ אחת, שלחה אותי אמא לקייטנת ציור אצל אמן צייר, שגר במרחק הליכה קצרה מביתנו.
מדי יום במשך אותו הקיץ בהיותי רק בת תשע, הייתי הולכת לבדי עד לביתו של המורה לציור. כל בוקר, היה עומד שם, על יד שער הברזל החלוד בכניסה לחצרו. השמש כבר קפחה בחוזקה בשעה הזו והוא היה עומד שם ללא חולצה, פלג גופו העליון מוטה אלי, ברכיו קצת כפופות, כמו מסמן לי את הדרך פנימה. הוא היה פותח את השער ומוביל אותי אחריו דרך שביל אבן סדוק ומתפתל בחצר הזרועה קוצי דרדר צהבהבים דהויים, לאורך כל השביל לא היה מוציא מילה מפיו, עד שהיינו נכנסים לתוך סלון ענק, ששימש לו כסטודיו.
הייתי מביטה בו בפליאה מסוימת בלכתו כך לפני, מכנסיו שהגיעו עד הברכיים המעט בולטות היו תמיד מוכתמות צבע על אף שלבש מעין סינר שהיה פעם כנראה לבן ועתה היה אף הוא מלא משיכות צבע. זקן הפרא שעיטר את פניו, עם זקיקי לובן שהיו שזורים בו, מילא אותי בסקרנות ובאופן מוזר, גרם לי לחוש כלפיו חיבה עדינה.
הוא היה מתהלך הלוך ושוב בסטודיו, גורר רגליים, בין כני ציור עטורי כתמי צבע יבש שנטו על צידם, לבין פחיות עם מכחולים יבשים זקורים, שקורי עכביש מסועפים נתלו מהם כמנורות שנדליר, מתנדנדים למגעו הרך של האוויר הפתאומי, בעוברו לידם. הרגשתי שם, ליד קופסאות המכחולים היבשים, שהוזמנתי להפיח בתנועות ידי ובהבל פי, את המשכיותם של החיים של כל אחד ואחד מהמכחולים שבחרתי לצייר עמם.
מדי פעם ובפתאומיות גמורה, היה המורה לציור קופא על מקומו. הילדים האחרים, שבינתיים התכנסו אחד אחד לסטודיו גם הם והתישבו במקומם, היו מניחים מיד את המכחולים מידיהם.
פעם אחת, באמצע הנפת מכחול שלו מעל ציור שלי, קפא כך, לידי ממש. ידו הייתה מונפת מעלי באוויר, העור החיוור של פלג גופו העליון, הלך והתבהר יותר ויותר לאורך זרועו עד כף ידו המונפת בחלל מעלי, כמו הצביע אל האינסוף. הכל עצר. אני זוכרת את הלמות פעימות ליבי מתגברות כמו תופים רועמים נוכח גופו הקפוא לידי. נשארתי כך גם אני לידו, גם מכחולי, מונף בידי, ללא תזוזה, ביראת הרגע. קורות העץ הענקיים שתמכו בתקרה המשופעת, בגובה של יותר משתי קומות, סככו עלינו כבהיכל. היינו טבולים בקרני אור שחדרו מהחלונות הגבוהים, פתיתי אבק התעופפו באוויר, עד שהמורה חזר לנוע כאילו דבר לא קרה, ואני שבתי אט אט לצייר, כתם, קו, קו וכתם, עם נחיתתם העדינה של חלקיקי האור על הנייר.
לא שיתפתי אף אחד בחוויה הזו אפילו לא את הוריי.
נוכחותו הגופנית במרחב ולידי, ונוכחותי שלי אתו בקיץ ההוא, נשארו איתי כזיכרון גופני - תודעתי, זו ששורשיה בהתנסות ישירה. זיכרון של עדות תומכת. נשימותיו, הבעות פניו, תנועתו ועצירותיו הפתאומיות ברגעים שנהפכו לזמן ללא זמן, מימד אחר, פיתחו בי בלי משים כבר אז כילדה קטנה, את היכולת להיות עדה קשובה וחופש פנימי לבחור אם לפחד, או להיפתח לאיזה מסתורין קיומי.
היום, כמטפלת גופנפש, אני יכולה להגיד שלמורה לציור היה כנראה, סוג של פרקינסון. פרקינסון זו לא רק עצירה בהפרשת הדופמין במוח, אלא עצירה בזרימה האנרגטית של רצף החיים.
כמה מרתקות דרכי היקום, שאני מוצאת את עצמי היום, מטפלת במתמודדים עם פרקינסון.
ענת שרייבר anatqigong@gmail.com
וואוו. סחפת אותי בכתיבתך הנהדרת. הצלחתי ממש לחוות יחד איתך את אותם הרגעים. אפילו אני בעצמי קפאתי ועצרתי נשימתי. תודה לך על השיתוף. מטופלייך זכו בך