ההגשה היא ההנחיה - נונה אורבך

הלית שחם

לבני אדם דרכים שונות לתקשר, האופן הנפוץ אלה המלים.

אלא שהגוף שלנו מתקשר בנוכחותו ובפעולותיו במרחב. יש לו שפה משלו השונה משפת המילים.  

ההתקשרות שבין אם לתינוקה היא גופנית, צלילית, אינטואיטיבית, חושית וחושנית.

הגוף שלנו הוא זה שמלטף ומנחם ילד שנפל.

הגוף, הרגשות והזיכרונות הם אלה שפורשים את מפת שולחן החג, מוציאים את הכלים של סבתא רבא מהארון הגבוה ואת המפיות התואמות.

וכך הגוף הוא גם זה שקוצץ וחותך ומבשל את מנות החג באהבה וכוונה ומגיש את הארוחה.

פעולות הגוף עם רגש, דמיון ונדיבות, הם אלה שמעבירים את חומרי האהבה כמסר משפחתי בין דורי.  

הלית שחם

מנהלות סטודיו [מורה, גננת, מטפלת] רגישות לחוויית השולחן וההגשות שעליו. הן ערות לשפת הגוף של היוצרים, ולאופן בו הם משתמשים ומשנים את החומרים שלפניהם.

המורה או המטפלת שמה לב לילד שעובד רק בעמידה מול השולחן בתנועות גדולות,  ולעומתו ילדה שיושבת כפופה על נייר עם הגב לכולם בפינת שולחן בקצה החדר.

היא רואה את אלה שאוהבים לגזור, לאסוף, לערבב גוונים, ואלה שאוהבים לבנות בחימר. היא מזהה את אלה שעובדים לבד ואלה שמעדיפים ליצור בקבוצה. 

היא גם מתעדת תהליכים, ומנסה להבין את משמעותם וליצור לעצמה מיפוי של הגרעין הרוחני האישי של כל אחד ואחת מהן.

הכלים האלו יסייעו לה בהתערבויות ועזרה משמעותית בתהליכי היצירה בחינוך ובתהליכים נפשיים בטיפול.  

מיכל אבס - הגשת חומרים בסדנה למטפלות

מתוך התבונה והאבחנות האלה היא גם מתכננת את סביבת העבודה.

בסטודיו-מטבח שלה היא עורכת ברגישות ובעדינות את החומרים על מדפים במכלים מתאימים.

בסטודיו פתוח לגמרי המשתתפים יבחרו בעצמם מן המדפים במה לעבוד באותו היום. ולעיתים, בעיקר מסיבות של עומס משתתפים, היא מכינה מראש שולחנות ערוכים עם הגשה מסוימת שמתאימה לאותה קבוצה ביחס להיכרותה עימם.

בכל מצב תהיה משמעות לארגון הריהוט ולמיון כמויות החומרים ומיקומם. [יחסי מכיל -מוכל]

שכן, גוף היוצרים בסטודיו יגיב אחרת לפקקי שעם במיכל מתכת או עץ, ויחוש אחרת לנוכח נוצות בצנצנת זכוכית או בקופסת קרטון.

מיכל אבס, נוצות בקערית קוקוס

תהיה גם משמעות לתאורה. האם היא צהובה ורכה או לבנה וקשה?

או האם יש בכלל אור יום?  

אז מה פירוש המשפט: ההגשה היא ההנחיה?

האופן בו אניח את הניירות החומים המרובעים על השולחן או על המדף, מעביר מסר.

האם אניח אותם הפעם במגש קרטון, מגש מתכת, כלי קש או ישירות על השולחן?

האם אניח ליד הניירות גירי פסטל? עפרונות או מספריים?

כל הגשה היא הנחייה כי היא מרמזת על כיוון, על הצעה  – גם אם אין לכך מילים.

מאחורי כל הגשה יש כוונה - כוונה פדגוגית או טיפולית.

הגשת סבון לחריטה וגילוף, מיכל אבס

חומר + הגשה מודעת = הנחיה

כלומר, הנחה של חומר כפי שהוא על שולחן מזמינה ילדים להסתקרן ולחקור.

אסנת יבין

היא מזמינה טווח ומגוון של ניסיונות. ואין דבר אחד נכון ולכן תהיה גם למידה הדדית בין היוצרים.

ילד שואל מול שולחן ערוך: מה עושים כאן?

מורה: תתייעץ עם הידיים החכמות שלך ונראה מה שהן ימציאו.

והמורה אחרי חצי שעה: ומה עוד אפשר לעשות עם זה?  

חבי קצ'לסקי

אז איך יוצרים הנחייה שמבוססת על הגשה ולא על שפה? 

או, מהו התהליך הפדגוגי המקדים לבחירת ההגשה?

אלה השאלות שיסייעו לך:  

– למה בחרתי בחומר הזה דווקא?

- על איזה צורך הוא עונה לקבוצה זו?  

– למה דווקא עכשיו?

– איך הוא ישרת את הילדים?

– מה המטפורה שהוא מחזיק שחשובה עכשיו?

ואז: איך כדאי להגיש אותו? מה הכמויות המתאימות? באילו מכלים?

האם אניח שם עוד חומר כמחבר? אולי עוד כלי עבודה? איזה, למה?

כלומר, התפקיד שלי, כמורה או כמטפלת, הוא להבין את התת קרקעיות הזו שמתחוללת בתוכי באופן אינטואיטיבי וכמעט לא מודע, ולבחור מה מתאים, מתי ולמי.  

מה דורש תהליך כזה?

נדרשת הבנה של ארגון סטודיו וכללי עבודה שיתאימו לאנשים שונים העובדים במקביל בחומרים שונים. כלומר, נדרשת מודעות של מהו סטודיו – כי זה אינו מחסן והנחה סתמית של חפצים וחומרים.

הבנה של כל חומר ומה משמעותו התפקודית, הרוחנית, הנפשית, הקוגניטיבית.

זה דורש הבנה מהם הכלים הנספחים ומדוע בחרתי להגיש כך ולא אחרת.

וכך, הסטודיו הופך למרחב לתרגול הומניזם ודמוקרטיה: כאן כל ילדה וילד יוכלו להביע את עצמם כפי שהם לאורך זמן, ויאפשרו לאחרים להיות מי שהם – גם אם הם מאד שונים מהם. חווית הרשות מועצמת ואיתה תחושת השייכות, הסובלנות מבלי לאבד את הייחודי.

הסטודיו הוא מרחב יקר ערך להתפתחות חברתית, קוגניטיבית נפשית ורוחנית. זו סביבה שמהותה היא מעבדה ורשות התומכים בתהליכי יצירה, דמיון וחשיבה.