היא נכנסת אל הסטודיו, סוגרת אחריה את הדלת ומיד ניגשת לשולחן.
לצד השולחן קופסא גדולה עם אריזות קרטון בשלל גדלים, שאריות עץ מנגריה, סלסלות עם ענפים, גלילים, פקקים, חוטים, בדים וגם שברי צעצועים.
גרוטאות. כאן בסטודיו הן עולם עשיר ורב-אפשרויות.
היא אוחזת באקדח הדבק החם ואני שוקעת איתה לתוך עולם הדימויים והדמיון הפרטיים שלה. אנחנו נשאבות לתוך ממלכה קסומה. אני לא יודעת מה יקרה בשעה הקרובה. גם היא לא.
היא מתבוננת, מקשיבה לעצמה, מתנסה, נותנת לדימוי שעולה בה להוביל את היצירה. היא מחברת בזריזות קוביות עץ. פקקי שעם מדמים גלגלים, טבעת וילון הופכת להגה, והנה קטר שמושך את הקרונות הבלתי נראים של הדאגות, הפחדים, החלומות והמשאלות הכמוסים שלה. העשן שיוצא מארובת הקטר הינו צבר כדורים רכים וצבעוניים. היא צובעת את הקטר בשלל צבעים ומניחה אותו על המסילה, כאומרת יש לי כוח לנוע. יש לי כוח להוביל. יש לי כוח, שבמוקדם או במאוחר, יצא אל הפועל.
הוא לוקח קופסת קרטון מלבנית וארוכה והופך אותה לאונייה ששטה בים, עם עמדת הגאים, מחשב ומצפן ואפילו כיסא לקברניט. בספינה הזו ישוט מילדות לבגרות, מהחיק החמים והמכיל של אימו אל מחוזות הגבריות של אביו. הוא עצמו ישב בכיסא הקברניט. לזמן קצר אני מקבלת את תפקיד הנווטת, עד שילמד את קריאת המפה ויגלה את המצפן הפנימי שלו שיאפשר לו להחזיק בהגה הספינה ולנווט בעצמו, גם כשהים סוער.
שלוש אריזות קרטון מונחות אחת על השנייה, יוצרות בניין רב-קומות, עם חלונות, דלתות ומעלית. מחשבה מעמיקה ועבודה רבה מושקעות במעלית השקופה ונראה שהיא הדימוי המשמעותי בבניין. בעיניי, המעלית מסמלת את החיבור הפנימי בין קומות הנפש - מהקומה התת-קרקעית, הבלתי נראית ועד לעליונה. מי עולה ויורד בה? מה נמצא בכל קומה? מה אומרת השקיפות של המעלית והעובדה שהיא חיצונית לבניין?
הבניין עוד ישתנה כמה וכמה פעמים, וגם הסיפור של המעלית ילך ויתברר בהמשך. זהו תהליך לא מילולי, אינטואיטיבי. ההתבוננות הפרשנית תעשה ממרחק הזמן.
קוביות עץ גושני, שיפודים ומקלות רופא מוצמדים אלו לאלו בעזרת נייר דבק רחב, ללא סדר ברור. רצועות נייר דבק דק נכרכות סביב החלקים, מדביקות וקושרות. הילד בונה בית, או שאולי מבצר? מבצר הרוס. עי חורבות הולך ונערם. הדימוי הראשוני של בית - ריבוע עם גג משולש, שני חלונות ודלת לא מתקיים כאן. מתבוננת מהצד בתהליך הבנייה של ההרס אני שואלת ללא קול, כמה בתים הרוסים תצטרך להציג עד שנבין ונכיר בכך שהבית הפנימי שלך הרוס? שאולי מעולם לא נבנה כמבנה יציב ומאורגן? כמה ביטוי תצטרך לתת להרס הזה לפני שתוכל לטפס על גל החורבות, להזדקף, לתקוע עליו דגל ולהתחיל לבנות מחדש בית יציב?
הסטודיו הוא התומך, המאפשר, המכיל. אני השולייה. משתתפת בעשייה כעוגן. מאפשרת לילד לסמוך על עצמו, להאמין בעצמו, לקחת שליטה ואחריות על התהליך ועל התוצאה. הוא המוביל והיוזם. הידיים שלי מונחות מתחתיו כמו רשת ביטחון. אני מתבוננת על מרחב הטעויות המתאפשר. ביחד אנחנו לומדים עד כמה יהיה מוכן להתנסות, כמה כישלונות, כביכול, יוכל להכיל בדרך אל ההצלחה? כשההצלחה היא חשיפת עולמו הפנימי המודחק, האסור, המחפש לבוא לידי ביטוי דרך בנייה משחקית, יצירתית וחופשית.
התוצר הפיסולי של הבנייה אינו משהו לקחת הביתה, להעמיד על מדף, להראות. אי-אפשר באמת לשחק בו. עד מהרה הוא יישכח ויינטש, ואפילו ייזרק, אולם היוצר ימשיך ויישא בתוכו את זיכרון היצירה וסמליות ההעברה שלשמה נוצרה.
גרוטאות הן בעיני המתבונן.
מייל: ronigs13@gmail.com
Comentários