הספרייה הבין-לאומית
לטיפול באומנויות

שעת בין ערביים. אני יושבת בחצר הבית ומביטה באלכסוני האור יורדים על צמרת עץ הלימונים ומסמנים את המעבר המופז בין היום והלילה. פסי האור משרטטים דוגמת פסים דקים על הפירות המצהיבים, ומשקיפים את העלים כך שניתן לראות את כל מערכת העורקים והנימים שמזינה אותם. לא רחוק מכאן, ברחוב הסמוך, זוהי השעה שבה מתכנסים סביב השולחנות האנשים המאושפזים במחלקה הסגורה לארוחת הערב. כמו ביקום מקביל, שבו הקיום האנושי נראה ונחווה באופן כל כך שונה. המחלקה הסגורה היא אִי של הוויה אחרת. את הדברים הבאים אני כותבת ממרחק הזמן....

מפגש עם שורשי פואת הצבעים באדמה הכול התחיל בחיפוש אחר שורש אדום לפני כמה שנים, כשהתחלתי לחפש דרכים ליצירה עם צבעים שאינם סינתטיים, התחלתי ללמוד על נושא פיגמנטים אורגניים ולא אורגניים. התעניינתי בייחוד בפיגמנטים מהצומח. אחד הצמחים הראשונים שקראתי עליהם בספרים היה פּוּאַת הַצַּבָּעִים (Rubia tinctorum), צמח ששורשיו שימשו במשך דורות להפקת גוונים של אדום. משהו בצמח הזה משך אותי במיוחד. רציתי לא רק לקנות שורשים מיובשים ולהפיק מהם צבע, אלא לפגוש את הצמח עצמו – לראות היכן הוא גדל, לגעת בו, לגדל אותו...

שיניים. סכין. מספריים. החבל שנחתך, מפריד ומחבר אותך. החיתוך, מיטיב ומאיים, ממשיך ללוות; בגזיזת ציפורניים זעירות, בקיצוץ שיער פלומתי הממיר פתאום תינוק בפעוט. אנו חותכים מעלינו חלקים שאין בהם עוד צורך, חומר מת. סצנות מסרט נושרות בעריכה. כמו "האיש עם השערות" של יהונתן גפן, שמבלי להתכוון נושא עמו בתוכן את כל החוויות בהן נתקל בדרכו. לפתע כשהוא מסתפר הוא ומשאו נעלמים כלא היו. קשה ללמוד לחתוך, לשחרר. המפגש בין הלהבים החדים ובין האצבעות הרכות מעורר ספקות, מדיף ניחוח של סכנה. כמו סגירה של דלת, אנחנו...