הספרייה הבין-לאומית
לטיפול באומנויות

מלי שופכת מים על הדף הלבן, העבה, הסופג. עם המכחול הרטוב היא מוסיפה צבע אדום לשלולית שעל הדף. מלי לא מרוצה. זה לא מספיק לה. היא שופכת את המים לתוך קופסת צבעי המים הפתוחה. נימים של צבעים שותתים ומתערבבים זה בזה. מלי מטה את הקופסא. נוזל שחור-סגול ניגר אל הדף המתמסר. מלי פורשת את הדף הרטוב, מקפלת את הדף לחצי ואז לרבע ופותחת אותו. אנו מתבוננות בקפלים הנפתחים. "שוב", היא אומרת. מלי נעמדת כשכל גופה דרוך, ומקפלת את הדף שוב ושוב ושוב, דוחסת כל קיפול לתוך הקיפול שקדם לו. שפתיה מתהדקות עם כל קיפול, פרקי...

אומרים במרפאה שמעולם לא היה רעב עמוק כל כך לדבק. מחמצת הטיפול גומעת גלונים שלו, על צורותיו השונות: בקבוקי דבק פלסטי, צנצנות דבק רב תכליתי, מקלות דבק חם, שפורפרות דבק מגע, גלילי דבק סטיק, סרטים דביקים מסוגים שונים, כולם נעלמים למחשכי מערכת העיכול שלה. המחבר הזה שמתווך בין חומרים, המאפשר תיקון, בנייה ואינטגרציה, ספק חומר גלם בפני עצמו, הרוטב, הפך למנה העיקרית. הימים ימי היאחזות, האדמה מתפוררת ורועדת בזעזוע, השמים מאיימים, הרגליים נושאות אותנו בקושי, מכוחו של הרגל. ארכיטיפ הבית מוטל בספק. בנפש...

רקמה כפעולה תרפויטית וכמטפורה לפעולת הנפש בזמני משבר התחלתי לרקום כשפרצה מלחמת איראן, בלי שום תוכנית ובלי כוונה מוקדמת. רקמה היא מלאכה סלחנית. אפשר להניח אותה בצד ליום, לשבוע או לחודש, וכשחוזרים אליה היא מחכה בדיוק במקום שבו נעצרה. היא אינה דורשת סטודיו, הכנות מיוחדות או חומרים יקרים. בתקופת מלחמה, שבה תחושת הרצף שוב ושוב נקטעת, הייתה בכך נחמה בלתי צפויה. רוב העבודות נרקמו במעין מצב של reverie אגב שיחותיי עם בני הבית, או בזמן בהייה במרקע בסרטים שאינני זוכרת. בזמני האזעקות לקחתי את הרקמה איתי...